יום טהרת המצורע מסומן באירוע רב רושם. הטקס מורכב משני חלקים. בחלקו הראשון לוקח הכהן שתי ציפורים, שוחט את האחת, טובל את השנייה בדמה ומשלח אותה על פני השדה. בחלקו השני המיטהר - לאחר שבעה ימים, מגלח את כל שערותיו.
במבט ראשון נראה כי משמעותו של הטקס ברורה. שילוח הציפור הוא סמל אוניברסאלי של חירות. גילוח השיער יכול לסמל מיתה ותחייה רעננה, צמיחה חדשה המתחילה מיד בתום הגילוח. שני הפנים הללו מצטרפים לביטוי תחושת הלב של המצורע שגופו נרפא והקהילה שבה ומקבלת אותו אל חיקה. הכל טוב, אבל יש משהו מטריד. הדם. הציפור המעופפת - אני רואה אותה בעיני רוחי כציפור לבנה - מעוררת תחושות עזות בלב הצופים ובוודאי בלב המצורע. אבל הדם הנוטף, אולי מכתים חולצתו של אחד הצופים - פוגם בתמונה היפה. הכנפיים המוכתמות בדם מבלבלות, מסבכות את הרגש הפשוט, מפריעות מציקות מרגיזות, נוסכות דאגה. למה?! למה לקלקל את הטקס היפה עם הדם?!
התמונה הזאת שולחת אותי לתמונה אחרת, תמונה שתמיד היתה לי תמונת שלום ושלווה ועתה היא מוארת באור אחר. לאחר המבול משלח נח מהתיבה את היונה - כשם שהכהן משלח ביום טהרת המצורע את הציפור החיה. שלוש פעמים שולח נח את היונה: בראשונה היא שבה לאחר שלא מצאה מנוח, בשלישית היא לא שבה. בואו ונתבונן בפעם השנייה:
י וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מִן-הַתֵּבָה. יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. [בראשית ח].
יונה ועלה זית בפיה, הפכה לסמל השלום. אך עתה כשאני מתבונן בתמונה ומקשיב למילים, לאור תמונת הדם של המצורע, צורמת את אזני מילה קשה: טרף. המילה מזכירה תמונה אחרת: כשמראים בני יעקב לאביהם את כתונת הפסים של יוסף המוכתמת בדם, הוא פורץ בצעקה: טרוף טורף יוסף! פתאום מתגלה לי היונה כציפור טרף שתלשה את העלה האחד שמצאה בחמת זעם.
קשה לנו להכיל את המורכבות של המציאות, למרות שהמילה מורכבות היא מילה בה אנחנו מרבים להשתמש. לאחר חודשים בתיבה הדחוסה יחד עם כל החיות, התעוררו גם ביונה רגשות חייתיים של צורך לדאוג לטריטוריה ולמזון לגוזליה. היא כבר לא היונה המגרגרת והתמימה שנכנסה לתיבה. אל נא תטעו לחשוב שהיא לא מתאימה להיות סמל השלום. להפך. אויבים הבאים לעשות שלום זה עם זה, אסור להם להתכחש למכלול הרגשות המפעמים בהם. יש רגשות של טוב וחסד ורחמים. די לשפיכות הדמים, די לכאב ולסבל, הבה ונהיה אחים. אבל יש גם רגשות קשים. כאב המלחמה, הצורך החייתי קמאי [ואל נא תשכחו כי גם האדם הוא חיה, חיה מדברת], להגן על הגורים, לדאוג להם למרחב ולמחייה. רק השילוב שבין היונה - סמל האהבה משיר השירים - עם עלה הטרף - החייתי האלים והתוקפן - יביא את המכלול אל סיום תקופת המבול הנוראה בה כשל גם ריבונו של עולם בכך שנקט בעונש קולקטיבי מכלה כל [הקשת מעידה כי הוא הכיר בכישלונו והפיק ממנו לקחים]. מי שיביא אל השלום רק את הרך והיונתי שבו, סופו שהטורף שבו ובבן שיחו יפרוץ בעתיד - לאחר כריתת הברית.
וכך גם המצורע. המון שמחה ושחרור בליבו של המצורע. עורו נרפא, הוא יכול לשוב ולהתהלך כבן חורין במקום בו הוא רוצה ללא מגבלה. אבל המצורע מסיים את ימי צרעתו גם עם פצע מדמם. הקהילה נהגה בו באלימות, הוציאה אותו אל מחוץ לה, פגעה בו בכלי המכאיב מכל שיש ביד הקבוצה להפעיל על היחיד - החרם. גם לרגש הזה צריך לתת מקום, בלעדיו יהיה מדובר בטקס קיטש המשתיק את מכלול הרגשות האמיתיים הקיימים בלב באותה השעה.
הציפור הפורשת כנפיים מוכתמות בדם ומעופפת בשדה היא סמל בוגר הכולל את כל מרכיבי המציאות המורכבת שבטהרת המצורע. האומץ לא להשתיק את הרגשות השליליים מקנה תוקף ואמת גם לרגשות החירות והצמיחה החיוביים הבאים לידי ביטוי ביום הזה.
משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן