רואים את הקולות

במוקד פרשת יתרו ניצב מעמד סיני. לדעתו של רבי יהודה הלוי, המעמד הזה והמסורת העוברת מדור לדור על קיומו, מהווים את הבסיס לאמונה:

...וכן פתחתי אני בהשיבי לך, מלך הכוזרים, כאשר שאלתני לאמונתי, בהודיעי אותך מהו הדבר המחייב אותי והמחייב את כל עם ישראל, דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עיניים, ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה, הדומה למראה עיניים. (ספר הכוזרי, מאמר ראשון, כ"ה)

מה ראו בני ישראל?

ראיית הלפידים והעשן ניחא, אבל כיצד אפשר לראות את הקולות, את קול השופר? שאלה זו הובילה לפירושים מפירושים שונים, נעמוד עליהם ונציע עוד פירוש אחר. אפשר לומר כי הראייה מוסבת על אשר אפשר לראות - הלפידים והעשן. אפשר לומר כי קולות השמיים תמיד מלווים בתופעות נראות ועל כן אפשר להתייחס אליהם כחלק מהקול. כך מפרש הרשב"ם בהפנותו לפסוק '...קולות אלוהים וברד' (שמות ט' כ"ג וכ"ח). רבי אברהם אבן עזרא טוען שייחוס נתון חושים לכלי המתאים לחוש אחר (קול לראיה, ריח לראיה...) הוא אפשרי בשפה. הוא מביא כראיה את הפסוק מספר בראשית 'ראה ריח בני...' (בראשית כ"ז כ"ז) ו'ומתוק האור...' (קהלת י"א ז') (אם האור מתוק אזי החוש הקולט אותו הוא חוש הטעם). הסיבה ל'ערבוב' הזה היא לדעתו 'בעבור התחברות כל חמש הרגשות במקום אחד שהוא על המצח'. כלומר - כל חוש מוסר את נתוניו למח המשלב אותם לתמונה אחת. הרמב"ם מסתמך גם הוא על הפסוק 'ראה ריח בני' אך מגיע ממנו לתובנה אחרת:

משום כך אתה מוצא שהלשון העברית משתמשת בהשגת חוש אחד תמורת השגת חוש אחר. הוא אומר 'ראו דבר ה' ' (ירמיהו ב' ל"א), כמו 'שמעו', שכן הכוונה 'השיגו את משמעות דיבורו'. וכן 'ראה ריח בני' כאילו אמר 'הריח ריח בני' שכן הכוונה השגת ריחו. ולפי זה נאמר 'וכל העם רואים את הקולות' עם שמעמד זה היה גם מראה נבואה כפי שידוע ומפורסם באומה. (מורה נבוכים חלק א' פרק מ"ו)

כלומר, על פי הרמב"ם לא מדובר בעיבוד של המוח לנתוני החושים, אלא להבנה של תוכן נתוני החושים ומשמעותם.

לעומת כל הפירושים הללו המורים כי מדובר בהשגה רגילה הבאה לידי ביטוי בשפה העברית בשילוב קול ומראה, הולך רש"י בעקבות המכילתא בדרך אחרת:

'רואים את הקולות', רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר.

על פי רש"י לא מדובר בהשגה רגילה. כאן אירע דבר החורג מדרך הטבע. במקום אחר אי אפשר לראות את הקולות, ורק כאן אפשר. זה היה ייחודו של מעמד הר סיני. יש ענף שלם של תעודות מבעלי הסוד המורות כי ישנה השגה אחרת, שונה מהרגילה, בה אפשר לראות את הקולות. להבדיל, אנשים שהשתמשו בסמים מדווחים על שינויים בתודעה וביניהם היכולת לראות קולות.

ברצוני להציע דרך אחרת. כרש"י אף אני סבור שראיית קולות איננה מן האפשר. אך שלא כרש"י אני רואה זאת כהיגד מוחלט, אין אפשרות לראות קולות. יתרה מזו, הביטוי ראיית הקולות הוא ביטוי חסר מובן בשפה. על פי תובנה זו, התורה רצתה להשתמש במונח אבסורדי המורה כי אשר אירע אי אפשר היה שיתרחש. אם האירוע אינו יכול להתרחש, מדוע מתארת אותו התורה?

אילו היה האירוע מתרחש, והעם היו שומעים את הקולות, היה זה אירוע ככל האירועים. כפי שהיו אירועים בהם דיבר משה, כך היה אירוע בו דיבר ריבונו של עולם. השימוש בביטוי בלתי אפשרי - ראיית הקולות - המסמן אירוע בלתי אפשרי, מורה כי ההתגלות היא אירוע אחר שאיננו ככל האירועים המרכיבים את ההיסטוריה. המחשבה שכוחו של מעמד סיני נובע מהתרחשותו, היא אפשרות אך לא הכרח. יש אפשרות אחרת: כוחו של מעמד סיני המכונן את המחויבות היהודית לתורה נעוץ בכך שהוא מתואר בתורה. העם היהודי הכריע לדבוק בתורה לא מכיוון שהיא בשמים, שהרי מסורתו היא 'לא בשמים היא'. העם היהודי הכריע לדבוק בתורה מפאת אהבתה. התבנית הלכאורה רציונאלית כאילו רק אירוע של התגלות יכול לכונן מחויבות איננה מתאימה למסורת התורה שבעל פה. אילו כך היו הדברים הרי שבשעה שקרא רבי אליעזר 'מן השמים יוכיחו' והשמים נענו לו בבת קול - היה צריך הויכוח בינו לבין החכמים להיות מוכרע. הדחייה המדהימה של רבי יהושע 'לא בשמים היא', חורגת מגבולות האירוע שהתרחש בבית המדרש סביב תנורו של עכנאי. הוראתו של רבי יהושע מקרינה גם על סיני. לא בשמים ולא מן השמים נמצא מקור אהבת התורה והמחויבות ללימודה ולקיומה. המאורע מתואר בתורה בשפה המכריחה את הקורא להבין שהוא סימון של אידיאה של התגלות ולא תיאור של מאורע. הקורא בפרשת השבוע את סיפור ההתגלות, הקריאה היא המכוננת בו האהבה את היראה ואת המחויבות.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן