וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
אמרו חז"ל: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים", לא פחות ולא יותר. זאת אומרת שזו כל התורה כולה. אילו היה עם ישראל תואם את ההגדרה הנתנת באותה ממרה: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" לא היה צריך לפרט יותר, שהרי כבר נאמר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי" (ברית עולה תרי"ג בגמטריא עם הכולל. אם היסוד המאחד את כל המצוות ביחד והופך אותן לכלל אחד חסר אין כאן שמירת הברית). אחרת, היה צריך להמשיך מיד" "ואלה דברי הברית..." ואין הדבר כן.
אבל כשהביא משה את דברי ד' אל העם, "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה", פירוש, אילו הקב"ה בכבודו ובעצמו היה מדבר אתנו, היינו שומעים לו לעשות את דברו, אבל מה שאתה משה אומר לנו, אין אנו בטוחים שאכן באמת "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" אשר ד' דיבר. (וידוע עד כמה הספק הזה עדיין תקף אצל היהודים שמא הרבנים ממציאים דברים שאין להם דבר וחצי דבר עם תורת השם).
בסוף אותו פסוק, מביא משה את דברי העם אל השם. תשובתו של הקב"ה לא משאירה שום ספק בקשר למהות המצב, כל מה שיתרחש מעתה, הוא "בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". דהיינו שמעמד הר סיני הוא האות הניתן כדי שמשה עבד השם יוכר על ידינו בני ישראל כמשה רבנו. במובן זה, "משה קיבל תורה מסיני" ולא "בסיני" מלמד אותנו שמסיני במובן של הזמן ולא של המקום, מאז מעמד הר סיני קיבל משה את הסמכות להיות מוסר התורה לישראל.
היות וישנה נימה של נזיפה כלפי ישראל בדברי השם, בא משה, סנגורם של ישראל וכביכול מסביר "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ד'" (רש"י כבר פירש למעלה, על הכתוב "ויבא משה את דברי העם אל ד'" שזוהי מידה של דרך ארץ ולא פטר משה את עצמו מאחריות באומרו שבלאו הכי הקב"ה יודע הכל ולכן אין לי מה לומר או לעשות. כי מה שחשוב זה לא שהקב"ה הוא כל יכול ויודע הכל, בוחן כליות ולב, אלא מה שחשוב, זה מה שאני האדם עושה בזמן ובמקום שבהם אני נמצא, בבחינת "השתדל להיות איש". לכן אין לנו לתמוה על כך שמשה "מסביר" כביכול את המצב לד' (ועוד יש דברים בגו ואין כאן מקומם). רש"י מפתח בשבילנו את תוכן ההגדה הזאת: "תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו". בחלק האחרון "רצוננו" משתתף כביכול משה למה שבהתחלה היה "רצונם". הרצון בהתחלה הוא לשמוע ובסוף לראות, ושני הדברים יתקיימו שהרי כתוב בהמשך "וכל העם רואים את הקולות".
כמו כן, לאחר עשרת הדברות, כאשר התורה מספרת על תגובתם של ישראל, היינו שהם הבינו שאינם עדיין ברמה המאפשרת להם קרבה יתירה עם השם ושהגישה אל הקודש דורשת לשמור על מרחק מסוים המגן על האדם. ביחסים בין האדם למקום יש שני כיוונים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. הדיבור מלמעלה למטה הוא הנבואה. הדיבור מלמטה למעלה, הוא התפילה. התורה מלמדת אותנו - ובזאת מסתיימת פרשתנו, שבכיוון מלמטה למעלה אין שום אמצעי ולא מתווך בין האדם למקום. אבל בכיוון מלמעלה למטה, כל עוד אין האדם מוכן ומסוגל, יש צורך להגן עליו כדי שלא ייפגע מקרבת אלקים. זהו פירושו של הפסוק "כי שמש ומגן ד' אלקים". השמש מחממת ומאירה. אבל אם אין הגנה נגד הקרינה, כאש היא עלולה לשרוף במקום לחמם ולסנוור במקום להאיר. ההויה היא בבחינת "שמש" והאלקות היא בבחינת מגן.
לכן "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק". "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" דהיינו שהערפל משמש תפקיד של מגן. אבל מי שמדבר אל משה, הוא השם ולא אלקים: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה...". כמו כן לפני מתן תורה, "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ד'".
על אף שדבר השם הגיע אליהם, ואם כן נמצא הוא על הארץ, עלינו לדעת שאין דבר השם בא מן הארץ. על התורה נאמר "לא בשמים היא", אבל היא "מן השמים". אחד הפירושים של ענין "האומר אין תורה מן השמים" הוא שהיות והתורה נמצאת איתנו, היא בעצם שייכת לעולם התחתון ואין מקורה מחוץ לתודעת האדם אלא דוקא מתוך תודעתו. כשלילת הדבר בא הפסוק לומר לנו "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם". לא "שמעתם" אלא "ראיתם". דהיינו חוויה מיידית שבה כל הפרטים נתפסים בו זמנית, בחינת חוכמה, בעוד שבשמיעה הדברים נתפסים בזה אחר זה, ויש צורך בפעולה שכלית המחברת את הפרטים המחולקים בכדי לבנות את המשמעות של הדבר, בחינת בינה.
לפני מתן תורה אמרו ישראל "כל אשר דיבר ד' נעשה". לאחר מתן תורה אומרים ישראל למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה". ה"נעשה ונשמע" מבטא גם את עצם קישורנו את התורה: אנחנו מקיימים ב"נעשה" את רצון השם, על אף שאת ביטוי הרצון אנו שומעים ממשה.
הדגם של המפגש בין שתי הבחינות הוא דוקא בית המקדש: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי" ומסביר רש"י "שאתן לך רשות להזכיר את שמי", היינו העבודה והתפילה מלמטה למעלה; ומלמעלה למטה: "אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". וזהו "בית הבחירה" כדברי משה, היינו שבית המקדש הוא הביטוי העליון לבחירתו החופשית של האדם, כמו שנאמר על התורה עצמה "אל תקרא חרות אלא חירות".