כיצד מתמודדים עם סטייה חברתית?

"שמעון ולוי אחים,

כלי חמס מכרותיהם,

בסודם אל תבוא נפשי,

בקהלם אל תחד כבודי,

כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור.

ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה,

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"

(בראשית מט, פס ה - ז)

במילים האלו מברך יעקב אבינו את שמעון ולוי בניו לפני מותו. אמנם, האם אכן זו ברכה או אינה אלא קללה? האם בדבריו עולה אף נימה חיובית? ובניסוח אחר: מה המשמעות של סיומת דבריו: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"?

הרמב"ן ראה בדברי הסיום של יעקב דרך בה הוא מנסה למגר את הקנאות של שמעון ולוי. לפי הרמב"ן "יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס", ומאחר ו"כלי החמס עצמם הם מגורותיהם כי בם יחיו יזונו" הרי ש"שיחלקם ביעקב שלא יוחדו ויפיצם בישראל של יקהלו". הרמב"ן תופס את הפיזור של שבטיהם של שמעון ולוי בין בני ישראל כדרך התמודדות עם ההתנהגות הבעייתית שלהם. הפנאטיות המאפיינת את שמעון ולוי הריהי שלילית, ולכן יש לפזר אותם כדי למנוע מאותן תופעות של קנאות לבוא לידי ביטוי בחיי עם ישראל בארצו. זהו מעין מהלך של הפרד ומשול לבני שמעון ולוי.

אמנם האם חייבים לראות את הדברים באופן כה חד מימדי? האם חובה לתפוס את הפיזור כמיגור? פרשנים רבים, ובהם החת"ם סופר והנצי"ב מוולאזין, הציגו תמונה מורכבת יותר של הסיפור. אלו הסבירו כי אמנם חטאו האחים, אך אפשר בהחלט למצוא נקודות של אור במעשה שלהם, עובדה המצריכה אותנו לתפוס אף את הפיזור של בני שמעון ולוי באופן אחר לגמרי.

איזה אור אפשר למצוא במעשה שכם? איזה ניצוץ של קדושה אפשר לזהות במעשה אכזרי זה? הפרשנים עמדו על הביטוי "שמעון ולוי אחים" כיסוד לתשובה לשאלה זו. הם הסבירו כי הדגשת היותם אחים באה ללמדנו כי המניע למעשה האכזרי שלהם היה תחושת האחווה החזקה שהם חשו כלפי דינה אחותם. כפי שמציין החת"ם סופר, בניגוד לאחים שלא פעלו מאומה למען אחותם, הרי שהם יזמו פעולה להצלתם, ויש פה ביטוי עצום של סולידריות וערבות הדדית. ובמילותיו של הרש"ר הירש: "הם גילו רגש אחווה במידה יתירה - עוול שנעשה לקטן שבמשפחה הרי הם חשים בו, בלא כל אנוכיות, כאילו נעשה להם". אף על פי כן, כפי שמציינים הפרשנים, הרי שחטא חמור חטאו שמעון ולוי. רגש הסולידריות החזק שחשו כלפי אחותם העביר אותם על דעתם. הוא הביא אותם לעשות מעשה חמור הפורץ את גבולות המוסר והמשפט. לאור זאת קורא יעקב לפיזור של שבטיהם של שמעון ולוי, שכן, כפי שמדגיש הנצי"ב מוולאזין, "נצרך לפרקים מעט אנשים כאלה, אבל רובם במקום אחד קשה". בניגוד לרמב"ן שתפס את הפיזור כמיגור, הרי שפרשנים אלו תופסים את הפיזור באופן מורכב יותר - מחד, הפיזור של בני שמעון ולוי מטרתו למגר את תופעות של התפרצות קנאית בעם ישראל, אך עם זאת מטרתו לשתול כוחות בעלי אמביציות כאלו בכל אזור ואזור בארץ ישראל.

נראה כי לדרך פרשנות זו יש השלכות לעולם החינוך, וזאת מכמה פנים. ראשית, פרשנים אלו מלמדים אותנו להבחין במורכבות של מעשה האדם. אין מעשה האדם מקשה אחת. אין הוא טוב או רע באופן מוחלט, אלא לרוב אפשר לזהות בו גוונים שונים, ושחור ולבן משמשים בו בערבוביא. כפי מורכבות כל אדם באשר הוא אדם, כך כל מעשה שלו מורכב מגוונים שונים. שנית, פרשנים אלו מתווים לנו דרך בהתמודדות שלו עם תופעות של סטייה חברתית. הם מלמדים אותנו כי לעיתים ההקשר והסביבה בהם האדם נמצא יקבעו באיזה אופן יבואו לידי ביטוי כוחותיו השונים של האדם. אפשר ובהקשר מסויים הוצאה מהכח אל הפועל של כוחות מסויימים החבויים באדם תביא חורבן, ואילו בהקשר אחר הרי שגילוי כוחות אלו תביא ברכה. לאור זאת, פעמים רבות הדרך להתמודד עם התנהגות בעייתית של אדם היא בשינוי ההקשר והסביבה בה הוא פועל. דרך ההתמודדות עם סטייה חברתית אינה בהכרח צריכה להתמקד בהתמודדות עם הסטייה עצמה. לפעמים כל שצריך הוא לשנות את ההקשר בו האדם מצוי, את הסביבה המקיפה אותו, וכך במקום שנמצאה קודם סטייה נמצא עתה ברכה.