בתוך תהליך טהרת הלויים, המופיע בתחילת פרשתנו, אנו קוראים את הפסוק הבא (ח, יט):
וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ.
פסוק זה יכול להמחיש לנו את היתרון של השימוש בכינויים. בדרך כלל אין אנו חוזרים על שם העצם חמש פעמים באותו משפט, כפי שנעשה בפסוק זה, אלא אנו מחליפים את המופע הנוסף של השם בכינוי הגוף. במקום לומר 'וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ', היינו אומרים באופן טבעי: "ולא יהיה בהם נגף בגשתם אל הקודש". שיטה זו חסכונית מאד, בעיקר כאשר הצירוף השמני המושמט ארוך (נחשוב כמה מסורבל היה משפט שהיה מופיע בו פעמים אחדות הצירוף הבא: "יועץ התקשורת של יושב ראש ארגון ידידי יד שרה בארצות הברית"...).
אז אם זה כל כך פשוט, מדוע זה כל כך מסובך? כלומר: מדוע לא חסכה התורה בפסוקנו? מדוע חזרה התורה חמש פעמים על הביטוי 'בני ישראל', ולא השתמשה בכינויים?
רש"י שואל שאלה זו, ועונה תשובה על דרך המדרש: "להודיע חיבתן, שנכפל אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה".
אמנם, בעל 'אור החיים' אינו מסתפק בתשובה זו, ומחפש לכך תשובה על דרך הפשט. לפי דעתו, "לפי פשט הכתוב נראה כי בדיוק נאמרו הזכרות בני ישראל", כיון ששימוש בכינויים במקרה זה היה מעוות את משמעות הפסוק! לא יכלה התורה לחסוך ולהשמיט את המופע השני של 'בני ישראל', ולכתוב "לעבוד את עבודתם", כיון ש'בני ישראל' במופע הראשון פשוטו כמשמעו: כל בני ישראל, אולם העבודה הנזכרת ליד המופע השני רומזת לעבודת הבכורות בבני ישראל, אותם באים הלויים להחליף. וכך ממשיך בעל 'אור החיים' לבאר כיצד היה צורך בחזרה על הביטוי 'בני ישראל' בכל פעם ופעם.
ונראה, שכבר רבי עובדיה ספורנו הלך בכיוון זה. וכך כתב כאן:
לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד - לעבוד אותה העבודה שהיתה ראויה לבכוריהם. ולכפר על בני ישראל - בקבלם את המעשרות מישראל, כדי שיוכלו לעבוד את הא-ל יתברך, יכפרו על ישראל שגרמו כולם בעגל שאמאס את בכוריהם. ולא יהיה בבני ישראל נגף - בלויים ובשאר ישראל. בגשת בני ישראל אל הקודש - שבזה יחטאו הזרים הנגשים והלויים שיניחו את הזרים לגשת, ויתחייבו כולם...
מדברי רבי עובדיה ספורנו אנו מבינים ש'עבודת בני ישראל' היא עבודת הבכורות; והכפרה על בני ישראל היא כפרה על כל ישראל (ולא רק על הבכורות), אולם לא על הלויים. לעומת זאת, הנגף שיימנע הוא נגף בכל ישראל כולל הלויים, נגף שעלול לקרות אם יגשו הזרים אל הקודש.
לאחר ש"נסחפנו" בענין זה, נעבור לענין אחר העולה בפסוק זה, ונצביע על צורות לשוניות החוזרות בו (שימו לב: חסכתי, וכתבתי: "החוזרות בו", ולא כתבתי: "החוזרות בפסוק זה"). כוונתי לצורות המקור: 'לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. אלו הן צורות המשתייכות למערכת הפועל, אולם אין בהם מרכיב יסודי הקיים בפועל רגיל: פועל רגיל מכיל משמעות של זמן (עבר הווה או עתיד), והוא מציין גם את גופו של הפועל (או מקבל הפעולה), אך צורת המקור אינה מורה לא על זמן ולא על גוף!
צורות המקור נפוצות מאד. את רוב הצורות אנו מוצאים פותחות באות ל': הביטוי השכיח, הפותח גם את פרשתנו: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר'; 'וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם' (ח, ז); 'יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא' (ח, כד); 'לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת' (ח, כו), ועוד ועוד.
כיון שצורות המקור שייכות למערכת הפועל, הן קשורות לתבניות הפועל השונות, כלומר לבנינים השונים: 'לִשְׁמֹר' ו'לִצְבֹא', וגם 'לַעֲבֹד', הם בבנין קל (בנין 'פָּעַל'), ו'לְכַפֵּר', ו'לְטַהֲרָם' הם בבנין פיעל, וכדומה.
אכן, אם נשים לב, אחת הדוגמאות הקודמות הכילה מרכיב נוסף: 'לְטַהֲרָם' = לטהר אותם! אל צורת המקור ניתן להוסיף כינוי הרומז לגוף מסוים. במקרה זה מביע הכינוי את מי שיקבל את פעולת הטהרה (המושא של הפועל). אכן לעתים מביע הכינוי את מי שמבצע את הפעולה (הנושא של הפועל), כמו: 'בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם' (ט, א) - מוסב על גוף נסתרים (הם); 'כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר' (י, לא) - מוסב על גוף מדברים (אנחנו); 'וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה' (י, לד) - מוסב שוב על גוף נסתרים (הם), ועוד רבים. והמפורסם ביותר (לפחות בפרשתנו...): 'בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת' (ח, ב), על שמו קרויה פרשתנו, והוא מוסב על גוף נוכח (אתה).
מאיזה בנין נגזרה צורת המקור 'בְּהַעֲלֹתְךָ'? אם נטה את הפועל לצורת היסוד שלו (צורת עבר נסתר = "הוא אתמול ...") נגיע לצורה 'הֶעֱלָה' (המופיעה גם בפסוק הבא), המושפעת אמנם מן השורש המסתיים באות ה' (או י'), אולם האות ה' שבראשה מלמדת אותנו שהבנין הוא בנין הִפְעִיל. צורות מקור נוספות בבנין זה בפרשתנו: 'וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים' (ט, יט), 'וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל' (י, ז), 'וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן' (ט, טו), ועוד.
גם צורות מקור של בנין נפעל מצויות בפרשתנו: 'וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל' (ט, יז), 'וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם' (יב, טו).
לסיכום: צורות המקור שייכות מצד אחד לתחום הפועל, אולם יש בהן הרבה היבטים המדמים אותן לשמות: הן יכולות לקבל תוספת של מלות יחס, להשתתף בצורות סמיכות, לקבל תפקידים תחביריים שונים (כולל נושא ומושא), ולקבל תוספת כינויים שונים (המביעים את הנושא או את המושא).
כעת, לאחר סיומו של המאמץ המרוכז בענין המקור, ניתן לנוח מעט - צורת מקור נוספת, כמו: 'וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ' (יא, כה). 'וּבְנֻחֹה יֹאמַר...' (י, לו)...
שבת שלום ומבורך!
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב ברוך ברנר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.