כאשר בוחנים את הפעלים בלשון העברית, מזהים כי יש להם בדרך כלל תבניות קבועות. שבע תבניות בסיסיות קיימות לצורות הפועל, הלא הם שבעת הבנינים (פָּעַל נִפְעַל, הִפְעִיל הֻפְעַל, פִּעֵל פֻּעַל והִתְפַּעֵל).
אולם, ישנו גורם חשוב נוסף הגורם לגיוון צורות הפועל, והוא קשור לטיבו המסוים של השורש שאותו אנו יוצקים לתוך התבנית. כלומר: גם כאשר מדובר על יציקת שורשים שונים לתבנית מסוימת, לבנין מסוים, נמצא שנוצרו צורות שונות של פעלים.
נקח לדוגמא פעלים שונים הנוצרים מתבנית הפועל הקרויה "בנין הִפְעִיל": לצד הצורות הפשוטות (כגון: 'הִמְטִיר', 'הִשְׁאִיר') נמצא צורות המושפעות מן האותיות המרכיבות את השורש. למשל, אם פ' הפועל (= האות הראשונה של השורש) היא י', נקבל את הצורה: 'הוֹלִיד', 'הוֹרִישׁ'; אם ל' הפועל היא י/ה, נקבל את הצורה: 'הִפְלָה', 'הִלְוָה'; וכיוצא באלו השינויים.
קבוצות השורשים המתנהגים באופן מסוים כאשר נשבץ אותם בתבניות הפועל נקראות גְּזָרוֹת. קבוצת השורשים הדומים ל'הוֹלִיד' ול'הוֹרִישׁ' שהזכרנו לעיל נקראת "גִּזְרַת נחי פ"י" (או: גזרת נחי פי"ו), על שם האות הראשונה של השורש (פ' הפועל) המשותפת לחברי הקבוצה (האות י'). קבוצת השורשים הדומים ל'הִפְלָה' ול'הִלְוָה' נקראת "גִּזְרַת נחי ל"ה" (או: גזרת נחי ל"י), על שם האות השלישית של השורש (ל' הפועל) המשותפת לחברי הקבוצה (האות ה' או האות י').
קבוצת השורשים "הרגילים", שבהם כל שלושת העיצורים נכתבים ונשמעים, נקראת "גִּזְרַת הַשְּׁלֵמִים".
נתמקד כעת בגזרה אחרת, ונצביע על כמה מלים בפרשתנו הקשורות אליה. נדבר על גזרת חסרי פ"נ, כלומר קבוצת השורשים שפ' הפועל שלהם היא האות נ'. כאשר אמור העיצור נ' להופיע ללא תנועה, כלומר בשוא נח, יש לו נטייה להיעלם, ולהיבלע בעיצור שאחריו. לדוגמא: אם נצוק את השורש נ'ש'ב' לבנין הפעיל, נצפה לצורה *'הִנְשִׁיב', אולם נקבל 'הִשִּׁיב', ובצורת ההווה: 'מַשִּׁיב [הרוח ומוריד הגשם]' (ראה סוף פינתנו לפרשת בראשית). במקום 'נָבֹל *תִּנְבֹּל' נקבל: 'נָבֹל תִּבֹּל' (שמות יח, יח). הגיית העיצור נ' מתבצעת על ידי הפניית זרם האויר אל האף, דבר הגורם לבעיות בהגיית הנ' בהיותנו מְצֻנָּנִים (="בְּצֻדָּדִים"...), וכן לחולשתו של העיצור, הגורמת לו להיבלע בעיצור שאחריו.
בפרשתנו מסופר על שבע מתוך עשר המכות שהכה הקב"ה את המצרים במצרים. דרך אגב נעיר: 'עשר המכות', ולא 'עשרת המכות', כי 'מכה' - נקבה, ומוצאה של המלה 'עשרת' היא 'עשרה', המונה זכרים. מהו שורשה של שם העצם 'מַכָּה'? מהו שורשו של הפועל 'וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם' (ג, כ)?
הדגש באות כ' מסגיר לנו את העובדה שפ' הפועל חסרה, והדגש משלים אותה. מה הוא העיצור החסר שם? האם ניתן להוכיח שאכן מדובר בעיצור נ' ולא בעיצור אחר?
אל יהי הדבר קל בעיניכם! לא כל דגש משלים (המציין עיצור שנבלע בעיצור שאחריו) מעיד על נ' שנעלמה! הבה נראה זאת בפסוק הבא, מן ההכנות למכת דם: 'לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר, הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל-שְׂפַת הַיְאֹר' (ז, טו) - מהו שורשו של הפועל 'וְנִצַּבְתָּ'? השורש אינו נ'צ'ב'! את השורש ניתן לראות בפועל מקביל בהכנות למכת ערוב: 'הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה, הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה' (ח, טז). השורש הוא י'צ'ב'! אכן, ישנם כמה שורשים בעלי פ' הפועל י' המתנהגים כמו גזרת חסרי פ"נ, רובם בעלי ע' הפועל צ', ולפיכך נקראת גזרה זו: גזרת חסרי פי"צ; ואכמ"ל.
נחזור לשאלתנו: מהו העיצור החסר בשם העצם 'מַכָּה' ובפועל 'וְהִכֵּיתִי'?
ר' אברהם אבן עזרא מוכיח זאת מסוף פרשתנו (ט, לא-לב):
וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה.
אילו היו הפעלים 'נֻכָּתָה' ו'נֻכּוּ', הפותחים בקבוץ (םֻ) מבנין הֻפְעַל, היינו מוצאים אותם פותחים באות ה'. מכאן עולה שמדובר בבנין פֻּעַל, ומתוך כך מסיק ראב"ע כי האות נ' היא חלק מן השורש!
וכך מנסח ראב"ע את הדברים, בלשונו התמציתית:
והנה התברר ממלת נֻכָּתָה, גם נֻכּוּ, כי שרש 'מַכָּה' - נכה, כמו 'וְשֻׁפּוּ עַצְמֹתָיו לֹא רֻאוּ' (איוב לג, כא).
או בניסוח אחר בפירושו הקצר לספר שמות (מופיע במהדורת תורת חיים, ועוד):
נֻכּוּ - כמו 'וְשֻׁפּוּ עַצְמֹתָיו לֹא רֻאוּ' (איוב לג, כא), מהבנין שלא נקרא שם פועלו. ובהראות זה הנו"ן, לאות כי המובלע בכ"ף 'מַכָּה' הוא הנו"ן, כמשפט חבריו.
פעלים אלה בנויים בבנין הסביל פֻּעַל, שאינו מציין את עושה הפעולה ("לא נקרא שם פועלו"), ומכאן שפ' הפועל היא נ', שנבלעה באות כ' במלה 'מַכָּה'. אכן אם מצאנו פ' הפועל שנבלעה בע' הפועל, הרי היא ברוב המקרים האות נ', אשר על כן הוסיף ראב"ע: 'כמשפט חבריו'.
אמנם, יש לציין כי גם רש"י מאריך לדון בפעלים 'נֻכָּתָה' ו'נֻכּוּ', ולציין את העובדה שהאות נ' היא שורש בתיבה, אולם שיטתו הדקדוקית של רש"י שונה מאד משיטתו של ראב"ע המקובלת גם כיום, ואכמ"ל.
שקדים צימוקים ואגוזים
עוד הערות אחדות בענין גִזְרַת חפ"נ (חסרי פ"נ): לעתים נעלמת האות נ' ללא השארת שריד בצורת דגש. במכת הברד נאמר (ט, טו; ט, כה):
כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר, וַתִּכָּחֵד מִן-הָאָרֶץ... וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה, וְאֵת כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד, וְאֶת-כָּל-עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר.
מכל שלש אותיות השורש (נ'כ'ה') נותר בפעלים 'וָאַךְ', 'וַיַּךְ' רק העיצור האמצעי - כ'.
ובאופן מקביל, גם בשורש אחר (ט, כב-כג, וכעין זה במכת צפרדע ובמכת כנים):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם, וִיהִי בָרָד בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ עַל-הַשָּׁמַיִם...
הנ' השורשית, המופיעה במלה 'נְטֵה', נעלמת במלה 'וַיֵּט', ולא נותר בה מעיצורי השורש אלא העיצור ט' בלבד. אכן בשם העצם 'מַטֶּה' מצאנו את הדגש המשלים, המציין את היבלעות נ' השורש בע' הפועל ט'.
נציין עוד כי מוצאה של ה'מִטָּה' גם הוא מן השורש נ'ט'ה': "וְשָׁרַץ הַיְאֹר, צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל-מִטָּתֶךָ" (ז, כח).
וענין אחר לגמרי, בענין דרך הביטוי של המלים המודגשות בפסוק הבא (ו, טז, וכעין זה רבים):
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-לֵוִי לְתֹלְדֹתָם, גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי, וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.
מדובר בצורות סמיכות, הגורמות להשמטת המ"ם הסופית של הרבים: בָּנִים > בְּנֵי- ; שָׁנִים > שְׁנֵי- ; חַיִּים > חַיֵּי- . האם האות י' שבסוף המלה היא עיצור או אם קריאה? האם אמורים לשמוע את האות י' או לא?
אם מדובר בעיצור, הרי שההברה האחרונה של המלה היא הברה סגורה. ואין להקשות מדוע לא סומן שוא תחת האות י', כיון שבדרך כלל לא סומן שוא נח בסוף מלה. אולם אם זו הברה סגורה, הרי שהעיצור הבא בראש המלה שאחרי כן בא לאחר "אפס תנועה". השלכת עובדה זו משמעותית במקרה שהמלה הבאה פותחת באחד מעיצורי "בגד כפת": האם יהיה בו דגש קל, או לא?
נבהיר את דברינו באמצעות דוגמא (ו, יא-יב):
בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם... וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה...
שתי הופעות שמו של פרעה בציטוט זה שונות זו מזו: בהופעה הראשונה האות פ' דגושה, כיון שיש לפניה עיצור ללא תנועה (וכאילו בא העיצור פ' אחרי שוא נח, אע"פ שאינו מסומן); אולם בהופעה השניה האות פ' רפויה, כיון שיש לפניה תנועה - ההברה האחרונה בתיבת 'יִשְׁמָעֵנִי' ('נִי'), שהיא הברה פתוחה. התנועה שלפני עיצור "בגד כפת" גורמת לו להיות נהגה בצורה המסומנת באות רפויה, ואכמ"ל.
באמצעות מבחן זה נוכל לבדוק האם המלה 'בְּנֵי- ' וחברותיה מסתיימות בהברה סגורה או בהברה פתוחה. נגייס לעזרתנו את הבטוי "לפני פרעה", המופיע פעמים רבות בפרשתנו (ז, י; ז, כ; ח, טז; ט, ח; ט, י; ט, יג). אם אמורים לשמוע את האות י' כעיצור - אנו אמורים למצוא דגש קל בפ' של פרעה; אם הי' אם קריאה - לא נמצא דגש בפ'.
ואכן לשון הפסוקים הללו כולם: "לִפְנֵי פַרְעֹה" - ללא דגש בפ'! והמסקנה העולה - האות י' היא אם קריאה! כך ניתן להסיק גם מן הכתוב (ו, יד): "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית-אֲבֹתָם" - ב' רפויה.
מקובל לקרוא למצב זה של צירה שאחריו י' שהיא אם קריאה - "צירה מלא". כך נסיק גם שאין לומר "בֵּיְצָה", בי' הגויה, אלא: "בֵּיצָה", ללא הגיית האות י'.
- אבל רגע! מצאתי פסוק בפרשתנו הסותר את המסקנה הנזכרת! במכת ברד נאמר (ט, כ):
הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה, הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ אֶל-הַבָּתִּים.
כאן מצאנו דגש קל באות פ' שבמלה פרעה!!?
- אמנם כן, אך טעמי המקרא מפסיקים בין שתי המלים המודגשות (אף על פי שהן קשורות זו לזו בקשר של סמיכות), ולפיכך העיצור פ' אינו נחשב כסמוך לתנועה, אף על פי שאכן המלה שלפניו מסתיימת בהברה פתוחה. וכיון שאין תנועה לפני העיצור פ' הוא מקבל את ההגייה המסומנת בדגש קל.
שבת שלום ומבורך!
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב ברוך ברנר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.