בהגדה של פסח אנו קוראים על ארבעת הבנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. יש מי שבחר להסביר כי מדובר על ארבעה דורות, ויש מי שבחר לראות בארבעת הבנים כמסמלים ארבעה בנים שבכל אחד מאיתנו, המחרים בניהם על הבכורה.
אך לדעתי ארבעת הבנים הם האבולוציה האמונית-דתית שעל כל אחד מהמאמינים לעבור. דרך זו עוברת החל מהחכם, דרך הרשע, דרך התם וכלה בשאינו יודע לשאול. זה האחרון, שאינו יודע לשאול, הוא הגיבור שלי.
החכם הוא הילד החכם שכל מה שמלמדים אותו הוא יודע. הוא שואל שאלות ללא ביקורת, רק לברר לעצמו את שכולם עושים ודורשים גם ממנו להיות חלק מהמסורה. הוא שואל לפרטים, אבל הכל בתמימות נטולת ביקורתיות. ולכן גם התשובה היא בענייני הלכה: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".
הרשע הוא שלב ההתפתחות הבא. הוא כבר שואל שאלות שאסור לשאול. הוא כבר ביקורתי עד התרסה: "מה העבודה הזאת לכם?" זהו שלב בו אנו נתקלים בשנות העשרה, ופעמים שהוא מתעורר מאוחר יותר. אומנם יש כאלה שלא הגיעו לשם, הם מדחיקים את השאלות מפחד החברה או שמא יוכרזו ככופרים בעיני חבריהם, או אף בעיני עצמם. אבל אם אין שאלות, אין פיתוח של האמונה. אדם שלא שואל הוא לא מאמין כי אם פתי, פתי שמאמין לכל דבר. הפילוסוף הסקוטי בן המאה הי"ח דיויד יום כתב: "לגבי אדם מלומד, להיות ספקן פילוסופי, משמעו הצעד הראשון והחיוני ביותר אל המאמין השלם. זו הדעה שאני ממליץ עליה ברצון". זהו הרשע שלנו, הוא קיבל את ההמלצה, הוא שואל שאלות נוקבות על מנת לברר את האמונה.
אומנם התגובה כלפיו קשה: "אף אתה הקהה את שניו ואמור לו, בעבור זה עשה ה לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל". מחד - התגובה הנכונה נגד טענות של פרובוקטור היא ההתעלמות ממנו. אך מנגד יש כאן אקט פדגוגי, לא כלפי ה"רשע" כי אם כלפי המסובים האחרים. הדיון עם הרשע צריך להיות בארבע עיניים, זהו דיון נשגב יותר, אשר שאר המסובים לא צריכים להיחשף אליו, בודאי שלא ילדים קטנים, או אף מבוגרים שטרם הגיעו לשב האבולוציוני של שאילת שאלות. כרגע, כלפי חוץ התגובה היא קשה, אך לאחר הסדר יהיה עם הרשע דיון סוער ומחכים. עיקרון זה אף לימדנו הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים. לא כולם צריכים להיחשף לדיון הפילוסופי, אדרבה, זה עלול להזיק להם. לכן נקט בשיטת הכתיבה האזוטרית. מי שלא נבוך, או לחילופין מי שאינו רשע, אל לו להיחשף לתשובות נשגבות מדאי עבורו.
התם הוא השלב הבא באבולוציה הרוחנית. אנו נוהגים לראות בתם איזה נער המום ומנותק, שלא לומר מעט טיפש. ברם בתורה יעקב אבינו נקרא "איש תם", האם מישהו חושב שתואר זה הוא לגנאי? התם הוא השלם, כמו שהיה אברהם אבינו "התהלך לפניי והיה תמים". התם הוא המושלם ששואל שאלות אבל מתוך רצון לדעת, בתוספת ביקורתיות מבורכת: "מה זאת? למה? מדוע? מדוע לא אחרת? מהי הסיבה? שמא ניתן לפקפק בה או לתת מענה שונה? וכדו..". זהו התם שהגיע כבר לבירור האמוני אך רוצה לדעת מה צריך לעשות להלכה ולמעשה. לא סתם שאלה תמימה "מה זאת?" עם פרצוף המום, כי אם "מה צריך לעשות וכיצד? מה זה?! ואיך זה?! ולמה זה?!". בלשון תקיפה ולא רפה. התם הוא השלם הדתי שהגיע כבר די רחוק.
 |
|
לא מספיק להיות חכם (צילום: DGtal-cc-by-sa)
|
אך העליון מכולם, והוא הגיבור שלי הוא הבן שאינו יודע לשאול. זה הגיע לשלב ההתפתחות הדתי-אמוני הנשגב מכל. הוא לא שואל, הוא הגיע לשלב השתיקה. לא צריך לשאול, לא מחובר יותר לשאלות. ואביא על כך שתי דרכים לבאר את דרכו של זה השותק ואינו יודע לשאול.
הרמב"ם בתיאולוגיה השלילית שלו (מורה הנבוכים א נ"ט) הסביר כי האדם המנסה לומר משהו על האל או על אחת ממידותיו יגיע לאט לאט למצב בו הוא ישלול את כל התארים כולם. כל תואר שאנו מעניקים לקב"ה אינו אלא על-פי אמות המידה שלנו ומתוך כך הוא טעות מרה. זאת מכיוון שהמושגים שלנו אינם יודעים דבר על האל. מעין השתיקה בה נתקל עת ננסה להגדיר את "הדבר כשהוא לעצמו" של הפילוסוף עמנואל קאנט. הסיום אליו מגיע החכם המנסה לתאר את מידותיו של האל, אליבא דהרמב"ם, היא השתיקה. אשר עליו קורא הרמב"ם את הפסוק בתהילים: "לך דומיה תהילה", כרוצה לומר - אם חפץ אתה להלל את האל - דום לך. האדם שמגיע לשתיקה, הוא החכם:
"התבאר לך כי כל אשר תתבאר לך במופת שלילת דבר אחד ממנו תהיה יותר שלם... שהבורא יתעלה לא ישיגוהו הדעות ולא ישיג מה הוא אלא הוא... והמופלג הנאמר בזה הענין אמרו בתהלים, לך דומיה תהלה, פי השתיקה אצלך הוא השבח".
עיקרון זה מזכיר לי סיפור על רב אחד ששאלו תלמידו: "מהו האלוהים?". הרב שתק. התלמיד חזר על שאלתו: "הרב, מהו האלוהים?". והרב שתק. התלמיד פנה אל רבו בשלישית ושאל: "כבוד הרב, מהו האלוהים?" נענה הרב ואמר: "אני עונה לך כבר שלוש פעמים אבל אתה לא מקשיב!"
השאלות של הרמב"ן
הדרך השנייה להראות את שאינו יודע לשאול היא על פי סיפור מהרמב"ן. וכך מסופר בקצרה: לרמב"ן היה תלמיד שגסס. הרמב"ן אמר לו כי זהו חוליו ממנו לא יקום אבל הוא מבקש ממנו, לאחר מיתתו, ללכת לריבונו של עולם ולשאול ממנו מספר שאלות. הרמב"ן צייד אותו בשני מכתבים: האחד היה אמור לפתוח לו את דלתות ההיכלות של מעלה עד שיתייצב לפני מלך מלכי המלכים, והשני הכיל שאלות לבורא עולם. הרמב"ן ביקש שיבוא אליו בחלום וימסור לו את התשובות. התלמיד אכן נפטר, ולאחר מספר ימים בא אל הרמב"ן בחלום הלילה. הוא אמר כי אכן המכתב הראשון פתח לפניו כל שערי היכלות מעלה, עד שהתייצב לפני האלוקים. ברם אז, איך שפתח את הפתק השני שהכיל את השאלות, נוכח בעצמו לדעת כי כאן למעלה הכל ברור ואין מקום לשאלות הללו כלל. הוא קיפל את המכתב ויצא...
כאן בעולם הזה יש הרבה שאלות על הנהגתו של הקב"ה, ברם שם למעלה הכל ברור. איש המעלה, זה שמגיע לדביקות הזו יודע שאל לו לשאול שאלות - הכל ברור. הדוגמה הטובה ביותר לאיש כזה אשר רוח אדירה הייתה בו הוא אהרון הכהן. בעת בה התבשר על אסונו הפרטי במות שני בניו, נאמר בו: "וידום אהרון" (ויקרא י 3). הוא הגיע למצב האידיאלי של השתיקה, של "אינו יודע לשאול". הוא היה גיבור.
מדוע להפר את השתיקה?
נשאלת השאלה - אם כך, וה"אינו יודע לשאול" אכן הגיע לרמה דתית-תודעתית כה גבוהה, מדוע צריך לפנות אליו על פי ההגדה - "את פתח לו. שנאמר, והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ה לי בצאתי ממצרים"? מדוע להפריע את שתיקתו העליונה ולהורידו לעולם של שאלות ודיבורים?
נראה לי לומר כי הפנייה היא לא מבעל ההגדה לאבי הבן שיפתח את פי "האינו יודע לשאול", אלא פנייה של אבי "האינו יודע לשאול" אל "האינו יודע לשאול" עצמו שידבר אל בנו שלו. הכוונה בזה היא לומר כי אדם כזה שהגיע לשתיקה, אינו יכול להעביר את המסורת הלאה. שתיקה היא השיא האידיאלי, אבל לשותק עצמו בלבד, הבן של "האינו יודע לשאול" לעולם לא יבין מה עליו לעשות או איזה מסלול אמוני עליו לעבור, אם אביו רק ישתוק כל הזמן. לכן פונים ל"אינו יודע לשאול" ואומרים לו "והגדת לבנך" - עליך לומר, בעתיד, לבנך שלך - "את פתח לו [לבן שלך]. שנאמר, והגדת לבנך". עליך להעביר לבנך את המסורת, וזאת לא תוכל לעשות בשתיקה. לכן "והגדת לבנך" הכוונה היא ל"אינו יודע לשאול" וחובתו שלו להעביר את המסורה.
ארבעת הבנים הוא תהליך אבולוציוני דתי-אמוני שעל כל מאמין לעבור בחייו הרוחניים. הן אמת שבודדים עוברים את השלבים הללו, אך זוהי השאיפה. מתחיל בחכם, עובר לרשע, דרך התם ומסיים, אם הוא אכן גברא רבה - באינו יודע לשאול. שהוא הגיבור שלי.