מהו צום ח' בטבת?

שבוע זה, העומד להתחדש עלינו ביום ראשון הקרוב, רצוף בזכרונות מצערים לעם היהודי. רבים מכירים את צום י' בטבת, אך למעשה גם הימים שלפניו נזכרים בהלכה כימים בעלי מאורעות עצובים.
יום ראשון הקרוב, ח' בטבת, הוא יום עצוב בגלל שבו תורגמה התורה ליונית על ידי תלמי המלך (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרפ). סיפור זה מוזכר בגמרא (מגילה ט:). תלמי, שהיה מלך מצרים, רצה לתרגם את התורה לשפה היונית המובנת לו, כדי שיוכל ללמוד אותה ולמצוא בה דברים ללעוג בהם על העם היהודי. הוא ידע שאם יבקש מהחכמים לתרגם אותה יסרבו, ואף אם יכריח אותם לעשות זאת, ישנו ויתרגמו אחרת את כל הדברים שהוא יוכל למצוא ללעוג. לפיכך כינס 72 רבנים גדולים, בלי להודיע להם לשם מה. הוא נעל כל אחד בחדר נפרד, והכריח כל אחד לתרגם לו את ספר התורה. הוא הודיע, שזקן שימצא משנה בתרגום, יומת. כך ידע שאם מי מהם ינסה לעשות שינוי כלשהו מהכתוב, ימצא האמת בתרגומים האחרים. כל אחד מהזקנים ישב לתרגם, והחליט שהוא מוכן למות, ובלבד שלא יהיה הוא זה שבגללו יהיה זלזול בתורה ובעם היהודי. הגמרא מספרת שנעשה נס, וכל אחד מ 72 הזקנים עשה בדיוק את אותם 13 השינויים שעשה חבירו.
למרות הנס שקרה, נחשב יום זה ליום צער גדול, שגרם לשלושה ימי חושך בעולם. במסכת סופרים (א, ז) מסופר שהיה יום זה קשה לישראל כיום שנעשה בו חטא העגל.
מדוע היה צער גדול כל כך לחכמים על תרגום התורה?
שתי סיבות גורמות לכך, שאין שום השואה בין לימוד בשפה העברית ללימוד בתרגום.
הראשונה ־ העברת המשמעות המדויקת של העברית. כולנו יודעים שכל תרגום הוא משנה במקצת את הכונה המלאה של הכותב. לא תמיד גם לכל מילה יש תרגום מדויק בשפה הזרה. אחת הדוגמאות לכך היא בקריאת שמע, שם נצטוינו להעביר את דברי התורה לילדנו ולדורות הבאים. בתורה נאמר (דברים ו, ז): "ושננתם לבניך ודברת בם".
למילה "ושננתם" יש משמעות מיוחדת בשפה העברית ־ ללמד היטב, בצורה מעמיקה וברורה לתלמידים, וכדברי הגמרא (קידושין ל.) "ושננתם ־ שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר ־ אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד".
אין בשום שפה אחרת, מילה שתתרגם ותעביר בצורה מדויקת במילה אחת, את כל המשמעות הכלולה במילה זו בשפה העברית.
הסיבה השניה היא, שלפעמים התורה כתבה פסוק בצורה מיוחדת, כדי לכלול בו 2 פירושים שונים. דרכה של התורה שבכתב היא, למסור מקסימום מידע אפשרי בטקסט כמה שיותר קצר. לכן יש פסוקים, שנכתבו בצורה שיוכלו להבין מהם באותם מילים משמעויות רבות. כאשר מתרגמים, אי אפשר ליצור בשפה זרה את כל המשמעויות באותם מילים. מוכרחים לתרגם רק לפי פירוש אחד, ומפסידים את השאר.
נמצא איפה, שמי שקורא את התורה בשפה זרה, מפסיד חלק גדול מהלימוד שרצתה התורה ללמד אותנו. אותו פסוק בדיוק, כשכתוב בעברית, כולל הרבה יותר מאשר בפורטוגזית. רמת הלימוד, ההבנה והידע, קטנים הרבה יותר. החכמים ידעו שתרגום התורה יפתח פתח גם ליהודים רבים, להתעצל בלימוד השפה העברית כראוי מתוך מחשבה שניתן כבר ללמוד הכל בתרגום של התורה.
על דבר זה קבעו החכמים, שראוי לצום ביום ח' בטבת. אמנם אין זה חובה על כל אדם פרטי לצום, אך ראוי לכל ירא שמים להתענות מעט ביום זה.
אנו יכולים ללמוד מכאן, כמה חשוב ללמוד ולדעת היטב את השפה העברית. אינו דומה מי שמתפלל וקורא בתורה בעברית, ומבין הרבה יותר את המשמעות, לקורא בתרגום.

גם ביום ט' בטבת קרה מאורע מעציב. ב"שולחן ערוך" מוזכר שהחכמים לא גילו מה אירע ביום זה, אולם גם בו רצוי להתענות.

ביום י' בטבת ישנה תענית ציבור כללית, שהיא חובה על כל אחד. בספר יחזקאל (כד, ב) מסופר, שביום זה התחיל המצור של המלך הבבלי נבוכדנצר, על ירושלים. יום זה הוא עצוב במיוחד, כיון שכאשר המצור התחיל, העם היהודי ראה כבר את האסון המתקרב לבוא ־ חורבן המקדש והמדינה. למרות זאת, לא התעוררו לשוב בתשובה ולתקן מעשיהם, ולנסות למנוע את האסון.
בדורנו, נוספה ליום י' בטבת משמעות עצובה נוספת. יום זה נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל, כ"יום הקדיש הכללי" על קורבנות השואה האיומה בגרמניה. בהלכה מובא, שבכל שנה לאחר פטירת קרוב משפחה, צריכים הילדים והקרובים לומר קדיש בבית הכנסת ביום השנה לפטירתו (לפי התאריך העברי). אם קרה שלא ידוע יום הפטירה, יקבעו הקרובים יום מיוחד אחר בשנה לומר קדיש (משנה ברורה תקסח, מב). לצערנו, אנשים רבים נהרגו בשואה בלא שידוע יום פטירתם. לפיכך קבעה הרבנות הראשית לישראל, שכל אחד שלא יודע יום פטירת קרובו יאמר קדיש ביום י' בטבת.
יהי רצון שיהפוך לנו ה' במהרה את כל ימי הצומות והצער, לששון ולשמחה ולמועדים טובים.