את הבת הבכורה שלנו ילדתי בארצות הברית תוך כדי שליחות חינוכית. עד היום כל מי ששומע את זה מרים גבה ושואל: איך עשית את זה? איזה מטורף! ואני עונה שזה באמת מטורף והיום כשאני מסתכלת אחורה גם אני חושבת על זה, אבל לפני שנים באמת לא הבנתי עד הסוף מה זה אומר ללדת ועוד בארץ זרה ולכן היה לי את האומץ לעשות זאת.
ב"ה הלידה עברה בשלום, לעבודה חזרתי אחרי ארבעה שבועות (עוד טירוף) ולצד השמחה המאוד גדולה אני זוכרת שרק אחרי הלידה פתאום קלטתי מה זה אומר להפוך להיות הורים לגמרי לבד. אמנם היינו שנינו ביחד ועם קהילה תומכת ובכל זאת תחושת הבדידות הייתה גדולה. אחרי החזרה משליחות ולקראת הלידה השניה בארץ חשבתי לעצמי שדברים יראו קצת אחרת, הרי אנחנו כאן עם המשפחות שלנו ובארץ ישראל ב"ה אבל האמת היא שגם אחרי הלידה השניה היו אתגרי גדילה. וכיום אחרי שזכיתי ללוות אלפי זוגות במעבר מזוג למשפחה אני יכולה לומר בפה מלא: יש כמה דברים שהלוואי וכולם היו יודעים לפני שהם הופכים להורים. אין כאן יומרה לסכם את כל הדברים אך יש כאן קריאת כיוון לנקודות חשובות שכדאי לדעת:
1. אנחנו בהריון / אנחנו ילדנו
אני מתחילה דווקא באמירה הזו שלפעמים כל כך מעצבנת נשים ונפוצה הרבה בקרב גברים. "אנחנו?" אומרות לעצמן אותן נשים שעברו הריון ולידה "אני סחבתי 9 חודשים, אני עברתי צירים, כאב ולידה, הגוף שלי עלה במשקל וירד (או שלא) ואתה אומר: אנחנו?". אני יכולה להבין את התרעומת ויכולה להבין מאיפה היא נובעת, ולצד זה – האמת היא שגם גבר עובר הריון ולידה. נכון, זה לא אותו הדבר כמו האישה. זו חוויה אחרת. ואולי זה הדבר שצריך לשים עליו את הדגש, אין כאן תחרות למי כאב יותר, למי היה קשה יותר, זו לא מלחמת המינים. כאשר איש אוהב רואה את אהובתו מקיאה את נשמתה, סובלת מצרבות ורגליים נפוחות ועוברת צירי לידה – הוא לא עובר את אותו הדבר, אבל הוא עובר משהו. גברים רבים שאני פוגשת מספרים חוויה של חוסר אונים, חוויה של תסכול לראות את האישה האהובה שלהם עוברת את כל זה, תחושה של הערצה והערכה עצומה, פחד מאיך הסיפור ייגמר ואושר שאין לתארו במילים. זה לא מה שאת עוברת, על בטוח – זה משהו אחר ויש לתת גם לו מקום. אגב, בספריה המוח הנשי והמוח הגברי כותבת על כך ד"ר לואן בריזנדיין שגם המוח הנשי והמוח הגברי עוברים שינויים במהלך ההריון ואחרי הלידה והופכים ל"מוח אם" ו"מוח אב".
2. תנו לזמן לעשות את שלו
אנחנו חיים בעולם שהכל כל כך מהיר ומשתנה ואני חושבת שבמובן מסוים שכחנו את האיכות המדהימה של הזמן. הזמן הוא מרפא להרבה דברים. אני שומעת הרבה נשים שרוצות "לחזור למה שהייתי" לפני הלידה או הרבה גברים שתוהים לעצמם מה קרה לזוגיות או לאישה שלהם אחרי הלידה ומתי הם ישובו להיות כמו שהיו. והאמת היא שזה לעולם לא יקרה. עם לידת תינוק – נולדים גם אב ואם. בעולם הכללי יש מעין תחרות סמויה מי תחזור להיכנס לסקיני ג'ינס שעלה עליה לפני ההריון, בעולם הדתי אני רואה את זה בתחרות סמויה של מי נטהרת מהר יותר אחרי לידה. והייתי רוצה לומר לכל אותם זוגות: לאט לאט. תנו לזמן לעשות את שלו. לא דומים הימים הראשונים לאחר לידה שהם קשים ומציפים, לחודש אחרי, לחודשיים אחרי, לשנה אחרי. גם אם לא תחזרו להיות כפי שהייתם, סירת חייכם תמצא בסוף איזושהי אדמה להיאחז בה.
3. תהליך למידה
מה שמוביל אותי לנקודה הבאה. יש לנו ציפייה כלשהי שישר נדע איך לטפל בתינוק בן יומו או שההנקה תלך בקלי קלות. אנחנו רואים את התמונות האינסטגרמיות הנוצצות של כל הסלבס שיוצאים עם אורות בעיניים מבית החולים וחופשות לידה בבתי קפה עם בגדים שנראים מיליון דולר. כמו שהתינוק לומד את העולם – איך להתהפך, איך לזחול, איך לעמוד, איך ללכת, איך לינוק. גם אתם לומדים אותו ולומדים את התפקיד החדש שלכם כהורים. בע"ה אני מקווה שיהיו לכם ימים מלאי טוב ושלווה שתיראו בהם מיליון דולר, ולצד זה אני בטוחה שיהיו לכם גם ימים שעל החולצה יהיו סימני פליטות, העיניים שחורות מחוסר שינה ותהיו עצבניים זה על זו. אפשרו לעצמכם זמן של למידה והיו בחמלה כלפי עצמכם על טעויות וגם על ימים פחות טובים, זה חלק מהתהליך.
הורות היא תהליך של למידה צילום: Yuganov Konstantin,Shutterstock
4. היו בשותפות אחד עם השניה
זה קצת מתקשר למה שכתבתי בנקודה הראשונה על מציאות דומה וחוויות שונות. התינוק הזה הוא של שניכם – 50-50 של כל אחד מכם. וככזה, לשניכם יש את הזכות ואת החובה לגדל אותו. זה לא רק האישה שאחראית עליו בעוד האיש ממשיך את חייו, וזה לא רק אתה שקובע מה יהיה עם היורש העתידי – יש כאן שני בני זוג שעוברים ביחד דרך. מצאו דרכים להיות שותפים אחד עם השניה ולא רק ככוח עזר: במקלחות, בהחלפות הטיטול, בהנקה, במשחק ועוד. באותה נשימה אני אזכיר שכמו שיש אצל נשים דכדוך טבעי אחרי לידה ויש כאלו שחוות דיכאון, גם אצל גברים זה עלול לקרות. הנושא של דכדוך ודיכאון גברי אחרי לידה לא מספיק מדובר בגלל הבושה ולדעתי גם בגלל התחושה הזו של חוסר השותפות.
5. אל תישארו לבד
בעבר חיינו באופן שבטי ולכן כל זוג שילד מיד קיבל את המעטפת המשפחתית והשבטית על כל המשתמע מכך. כבר אמר הפתגם: צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד. בעולם שבו אנחנו יכולים להיות קרובים לאנשים בלחיצת כפתור, דווקא הבדידות מרובה יותר. בגלל האשליה שכאילו יש אנשים שקרובים אלינו. לכן ההמלצה הכי טובה שלי היא לא להישאר לבד – גם בשמחה וגם בכאב. אם ההורים יכולים לעזור זה מעולה וגם אם לא – מצאו לכם קהילה תומכת ועוד זוגות או אנשים שנמצאים אתכם באותו השלב כדי שתעניקו רשת תמיכה הדדית ועצות מלב אל לב. להיות ביחד זו לא בושה, זה החוזק שלנו כבני אדם.