כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך (ישעיה ס)

לא כל ניצן פורח, לא כל פרח עושה פרי, לא כל גוזל בוקע, לא כל גוזל ימריא, לא כל מי שנוסע לבטח גם יחזור, לא כל ענף מוריק, אך גם הנושר בדרך לא פרח לריק.

לכל מי שנפטר קרוב דומה כי עולמו חרב עליו ואכן לא קל הוא מצבו של אדם השרוי באבל. במקרים רבים הוא חש שאין עוד טעם לחייו, הוא מרגיש כי הוא הבא בתור אצל מלאך המוות, המזון מאבד את טעמו, כל תענוגות החיים מאבדים את כל כוח משיכתם, אין הוא נמצא במקום נפשי שמתוכו יכול הוא להתפלל. אך דווקא במצב קשה זה של אבל צריך לקום לצמיחה מחודשת. במקום בו יסתיימו חייו של הפרט ייזרע זרע לצמיחתו של הכלל. הקימה מאבל דורשת מאמץ ונחישות, והרבה מאוד אמונה.

כשתינוק בא לעולם הכל שמחים והוא בוכה, כאשר הנשמה מסתלקת מהעולם הכל מתאבלים והנשמה שמחה שחזרה לכור מחצבתה. טבע העולם הוא שכאשר תינוק נולד אז אדם אחר בעולם נפטר, אך אייך את הנפש אפשר לנחם כשהיא מסרבת? הרי העבר כבר עבר ואיננו, הזיכרונות והגעגועים עולים, ושוב ושוב אנו נזכרים בדמות אהובינו שנפטרו. תמיד כשנפטר אדם אז אנו נזכרים בפעם הראשונה שראינו אותו ובפעם האחרונה ששמענו אותו. לכל אדם יש זיכרונות כספר יומן חרוט על לוח לב שותק, הזמן זורה את הרעות כאפר ורק הטוב לעולם לא יימחק. הזיכרונות הם הירושה שלנו לעולמים. יש מקום בלב שתמיד מרגישים שם חסר, תמיד כואב, תמיד מתגעגע, גדול מאוד הוא הכאב שהרי היה אדם וראו איננו עוד. הגעגועים הם שפת הדממה בין שני לבבות רחוקים שהיו אי פעם קרובים, וכששני הלבבות מתאחדים בשתיקה אפשר לשמוע את הקול עובר מאחד לשני.

החיים בעיקרם אינם אוסף השעות והימים שבין לידתו של אדם למותו אלא התוכן שאנו יוצקים לתוכם. הביטוי היותר חזק של הקיום אינו זרימת הזמן אלא אוסף החתימות שהוא מטביע על הסובבים אותו כי גם פרפר נדיר ביופיו לא חי הרבה. יש מי שניתנו לו חיים ארוכים וכמעט ולא חי, ויש מי שחי חיים קצרים ומלאים. החיים הם מן תמונה כזאת שמשרטטים במכחול הזמן, בכל יום מוסיפים פרט קטן לתמונה, התמונה מצטיירת אט אט וכך זה נמשך עד שיום אחד זה נגמר. ואז אנו מניחים את מכחול הזמן ובצד התמונות מונחות גם תמונתך, וממשיכים בדרכנו ומתחילים יצירה חדשה.

אלו הם דרכי החיים. כשאמות משהו ממני ימות בך, כשתמות משהו ממך בי ימות אתך. כי כולנו רקמה אנושית אחת ואם אחד מאתנו הולך מעמנו משהו מת בנו ומשהו נשאר אתו. מסופר על הרב מצאנז שסיפרו לו שבנו נפטר. כשהוא שמע זאת הוא עמד כהלום רעם כדקה ואחר כך המשיך כאילו לא קרה כלום. בסוף השבעה כששאלו אותו תלמידיו מדוע הוא התנהג כך? הוא הסביר להם במשל. היה אדם שהלך ברחוב ופתאום הוא הרגיש חבטה חזקה בגב, הוא הסתובב בכעס לראות מי נתן לו את המכה ואז הוא רואה שזה אבא שלו, אז הכעס הפך לחיוך והוא אומר לאביו מה שלומך אבא? אמר להם הרב, כך גם אני כשקיבלתי את המכה שהיא הבשורה המרה כעסתי באותו רגע ורציתי לדעת מי נתן לי את המכה? אך כשנזכרתי שזה אבא שבשמיים שנתן לי את המכה אז הכל התבהר לי כי אז נזכרתי ששום דבר לא במקרה והכל בחשבון שמיים.

יש משפט שאומר אין דבר שלם יותר מלב שבור. מי שיש לו לב שלם יש לו חיסרון כי אין לו לב שבור, הוא אינו מרגיש, וכדי שירגיש צריך לב נשבר.

כשם שלפעמים מעדיפים לקבל משכורת בתחילת החודש במקום בסוף החודש אז לפעמים בורא עולם מחליט להקדים גן עדן לאנשים. למה זה דומה? אדם כפרי עלה לאוטובוס ושילם 3 שקל על הנסיעה. בתחנה הראשונה הוא רואה אנשים יורדים וכך הלאה, הוא לא מבין את זה וצועק להם משוגעים, למה אתם יורדים פה כשאפשר לנסוע בשלוש שקל עד התחנה הסופית? אז עונים לו שזה בסדר כי הם היו צריכים לרדת פה. כך גם אדם שנולד יכול לחיות 80 שנה, אז למה הוא הלך באמצע החיים? הרי אפשר לנסוע עד התחנה הסופית? אבל זה בסדר, אין מה לדאוג, הוא היה צריך לרדת פה. למה לו לנסוע עד התחנה הסופית כשהוא גמר את תפקידו בעולם.

גלוי וידוע לכולם שאנו לא מתים, אנו רק עוברים דירה, מהעולם הזה אל העולם הבא. נשמת האדם היא חלק אלוהי ממעל וכשהיא גומרת את תפקידה בעולם היא חוזרת לכור מחצבתה כדי לקבל את שכרה הרוחני בגן עדן. מעתה יטפל בנפטר אביו שבשמיים, גם הוא אבא טוב ובוודאי ימשיך לטפל בנפטר במרומים באהבה. יותר מאוחר כשתהיה תחיית המתים נשמת האדם תחזור אל הגוף כמקודם כדי לקבל את שכרה הגשמי בעולם הזה. אם האדם יסתכל על הסוף אז הוא יהיה עצוב, אבל אם יסתכל על הסוף של הסוף אז יש לו לשמוח מאוד מפני שהתכלית היא טובה מאוד. לפיכך יש לדעת לזכור את הנפטר, לכאוב, לבכות, ולספוד, אך צריך לדעת לקבל הכל כחלק ממעגל החיים ולהמשיך הלאה מכיוון שיש לנו בשביל מי ויש בשביל מה.

אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים.