רחלי (מלק בודה) יקרה, קראתי את הטור השבת במוצ"ש. איתו נכנסתי השנה לחג והוא הפך ל"שיחת היום".אהבתי את הכנות והפתיחות. לא קל להיות כן ופתוח ואמיתי עד הסוף גם מול הילדים והמשפחה שלנו. אהבתי. ולא פחות מזה: הזדהיתי וכאבתי.
אין מה לעשות הקדמת "נעשה" ל-"נשמע" זה הרז המיוחד של עם ישראל לדורותיו, מהרגע בו נהיינו לעם. זה לא פשוט, לעיתים מעורר תרעומת ומכביד, אך בסך הכל, בחשבון סופי: כנראה נכון.
מהדהדים לי דבריו של הרב עמיטל זצ"ל שכתב בשבח המחוייבות ההלכתית (גם כשאין התחברות), הוא העדיף להשתמש בבטוי "נאמנות" להלכה, מושג הנושא עימו מטען חיובי. עוד הוסיף הרב והסביר שהעולם זנח את מושג הנאמנות שהוא ערך טבעי לאדם , ולכן חייבת להגיע שעה שבה הערך הזה ישוב ויצוף, יורגש וידובר.
נאמנות כערך נשחקה גם במעגלים שבין איש לאשתו, בין ילדים להוריהם ולעמם. מכאן הגיע ניתוק מלאומיות ומהשתייכות. לא עוד זהויות מוכתבות , אלא אך ורק בחירה חופשית ונטולת כפייה והקשר.
כל אלה תולדה של אוירה פוסט מודרנית בה אין אמת מחוייבת. הכל יחסי וחייב להתאים למידותיי. אז אחרי הצגת השלילה, יש להביט גם לעומק של טוב בתוך הבלבול הזה:
א. כמאמר חז"ל חלק מאיפיוני דור גאולה זה ש"האמת נעדרת", ובהסבר חכמים: "נעשית עדרים עדרים" ; אין אמת אחת. יש נארטיב כזה ואחר, ראייה אחת והסתכלות שניה. מעודד להבין שזה שלב בגאולת העולם. שלב צפוי מראש שבו נשברות מוסכמות והיררכיות.
ב. מתוך השבירה ייצמח משהו עמוק יותר, מקום של אהבה תחת יראה; מקום של חיבור מאוזן.
באופן אישי, אין לי ספק שיש ערך עצום לגילוי הלב שלך שחשף נקודת אמת פנימית, שבכוחה לחדור גם התנגדות של בני הדור הצעיר , וגם לקרב לעולמם של דור ההורים.
באופן רחב, אני מצפה לימים בהם תהיה תנועת חזרה מהשבירה; חזרה לנאמנות גם כשלא הכל קליל ובהיר; חזרה לקשר עמוק לתורה ומצוותיה; חזרה לכריתת ברית חדשה ביננו לבין הקב"ה באופן הכולל את כל מימדי חיינו עד סוף כל הדורות.
ותודה על שהזכרת לכל אחד ואחת מאתנו כמה ילדנו קולטים מאתנו מסרים סמויים וכמה משמעותית ההתנהלות שלנו.
ד"ר לאה ויזל, דיקנית במכללת אורות ישראל