הסיפורים הקשים רבים ואינם נגמרים, אך כך גם סיפורי הגבורה והניסים. סניף מרכז של עמותת "קו לחיים", עמותה למען ילדים ובוגרים הסובלים ממחלות ונכויות קשות, התארח בשבת השחורה בעיר אופקים. על אף החוויה הקשה שעברו כולם לאורך השבת, הנס ברור ומרגש: כל החניכים וכל החונכים נותרו בריאים ושלמים.
יצחקי שמידוב, בן 21 מהיישוב רבבה, הוא אחד החונכים שנכח באותה השבת. לשמידוב הוצמד החניך דניס, הלוקה באוטיזם ומתפקד כמעט כרגיל. בשעה שש וחצי בבוקר שמידוב והחניך, שישנו שניהם בממ"ד בבית עם עוד 15 חניכים וחונכים, התעוררו לקולות האזעקה. "בגלל שזה היה מוקדם בבוקר כולנו היינו בתוך הבית", שיתף שמידוב. אחרי האזעקה יצא לסיבוב בבתים האחרים, בהם שהו חניכים וחונכים נוספים, כדי לוודא שכולם בסדר.
"דקה להיכנס לממ"ד זה סבבה, אבל לא כשיש 17 חבר'ה להכניס לחדר 2 על 2"
באותו הזמן בדיוק קיבלה מנכ"לית העמותה, רינה עידן, שיחת טלפון ממנהל העמותה שנכח גם הוא באותה השבת, ישי ארנרייך. רק בזכות שיחת הטלפון הבינה עידן את מימדי האירוע: "העובדה שישי התקשר אליי בשבת כבר הייתה קשה לי מנשוא", הודתה, "כי אצלנו בשבת מתקשרים רק אם קורה אסון". ארנרייך עדכן את עידן בהתרחשויות והיא החלה ליצור קשר עם כל הגורמים הרלוונטים, מרחוק.
"בין האזעקות הסתובבנו בתוך הבתים חופשי", המשיך שמידוב החונך לספר, "אבל לא יצאנו החוצה, רק אני ועוד כמה שהסתובבנו לעזור במה שצריך. בכל בכל פעם שהייתה אזעקה היינו צריכים להוציא את החניכים מהכיסאות גלגלים ולרוץ איתם לממ"ד. יש חניכים כמו דניס שרצו בעצמם, ואז אני הייתי פנוי לעזור לחבר'ה עם כיסאות גלגלים". בעיר אופקים יש דקה, 60 שניות, להיכנס לתוך הממ"ד. "דקה זה סבבה, אבל לא כשיש 17 חבר'ה להכניס לחדר 2 על 2".
"ראינו את המחבלים נוסעים על הטנדרים מול העיניים שלנו"
החונכים הבינו את גודל האירוע כבר מההתחלה. "הבית שישנו בו נמצא ממש על הכביש הראשי שממנו הגיעו הטנדרים של המחבלים, אז בערך בשעה שבע ראינו אותם נוסעים מול העיניים שלנו", שמידוב נזכר. החונכים התאמצו להרגיע את החניכים, להבטיח שהכל בסדר ושהמשטרה כאן. כששאלתי את שמידוב איך שומרים על קור רוח במצב מפחיד כל כך, הוא השיב בפשטות, "כל המדריכים היו בראש של - פחות מעניין אותי אני, מעניין אותי יותר החניך שלי, אז הם היו רגועים ונתנו אווירה שהכל בסדר ועשו מוראלים. המשכנו הכל כרגיל, עשינו קידוש, התפללנו, שיחקנו כמה שאפשר".
מנכ"לית העמותה מבקשת להדגיש כי הגיבורים הגדולים של האירוע הם החונכים, החניכים, מנהל העמותה, המשפחות שאירחו חניכים בביתם וגם הורי החניכים המודאגים. "הדלקנו את הטלפונים כדי לעדכן את ההורים", הסביר שמידוב, "ישי, מנהל העמותה, עשה הסברה מצוינת. בזכותו ההורים היו מאוד רגועים. מדי פעם שלחנו להם תמונות או סרטונים שיראו שהכל בסדר, פה ושם היו שיחות להרגיע אותם ולהראות להם שכולם נכנסים לממ"ד". עידן הוסיפה, "אני לא יכולה להעלות על דעתי איך מרגיש הורה שלא חי באזורים האלה והילד שלו נמצא אצל משפחה כשמחוץ לבית שומעים מחבלים יורים".
"היה כאן נס גדול"
את השבת ארגנה משפחת אוחיון, ששלושה מילדיה הם מתנדבי העמותה, ביניהם שירה בת השירות. האב משה ובנו אליעד יצאו החוצה להילחם כשהבינו את ההתרחשות, ולא חזרו. "כולם בעמותה מכירים את משפחת אוחיון", עידן שיתפה בכאב, "אליעד היה ילד שמח, תמיד עם ילד על הידיים. ההתמודדות קשה". חוץ משתי האבידות הכואבות מנשוא, סיכם שמידוב, "ב"ה, כל החניכים וכל החונכים יצאו בריאים ושלמים. כל אחד עם הטראומה הקטנה שלו, אבל בגדול כן".
האירוע הסתיים לאחר שעות ארוכות, ביום ראשון בשעה אחת בצהריים, כשהגיע חילוץ לחונכי וחניכי העמותה. עידן ביקשה להודות לכל מי שלקח חלק, כולל נהג האוטובוס שעשה זאת בהתנדבות. "היה כאן נס גדול", סיכמה המנכ"לית, "כל המשפחות התנהגו בצורה יוצאת דופן, והמתנדבים הם מיטב הנוער של מדינת ישראל ויהיו מיטב אזרחי ישראל בעתיד. הם הוכיחו בהתנהלות שלהם איזה אנשים מצוינים הם. היו כאן הרבה מאוד ניסים, באמת. ואני מודה לאל שזה הסתיים ככה".