בשבת הסתיים חודש הארגון בבני עקיבא בנושא תנועה של עם. החודש ביטא את תפיסת בני עקיבא את עצמה כתנועה שמבקשת להיות מחוברת ופעילה בחלקים שונים של החברה הישראלית. מאז שאני זוכר את עצמי הנושאים של חודש הארגון נעים על הציר הזה של נושאים לאומיים שבסופו של דבר מאד קרובים אחד לשני. אני לא יודע למה אבל השנה כשהסתובבתי בין הקירות המצוירים של הסניף בהתנחלות בה אני גר חשבתי באיזה נושא עדיין לא עסקו בבני עקיבא ופתאום נפלה לתוך ראשי מחשבת כפירה איומה ונוראית. אף פעם לא דיברנו על שלום . אצלנו הדתיים הלאומיים (וקל וחומר המתנחלים) שלום ופשע הפכו להיות מילים נרדפות, אסור לדבר עליו ובטח שאסור לפעול למענו.
לא צריך להיות דוקטור לסוציולוגיה כדי הבין למה כך הם פני הדברים. מובן שהתנועה שנושאת על גבה את ערך ההתיישבות בארץ ישראל בכלל וביש"ע בפרט וקדושת הארץ עומדת במרכז האידיאולוגיה שלה תתקשה מאד לדבר על ערך שבמציאות הפוליטית הנוכחית מתחבר מייד עם ויתורים שאנחנו לא יכולים לסבול, אבל אף על פי כן איך יכול להיות שערך שבתנ"ך ובסידור התפילה תופס מקום כל כך מרכזי לא מופיע בכלל בחוברות ההדרכה של בני עקיבא או בכל מסגרת חינוכית אחרת של הציונות הדתית.
כבר שנים אנחנו יודעים רק להיבהל מהשלום. הידברות עם ערבים מייד עושה לנו צמרמורת וחשק לרוץ כמה שיותר מהר לחסום כביש או להפגין בכיכר. אנחנו לעולם לא נהיה מוכנים להיות חלק ממהלך שהשלום הוא הכותרת שלו אלא אם הוא בין יהודים ליהודים, קחו לדוגמא את סיסמת המאבק על גוש קטיף "יהודי לא מגרש יהודי" אבל מה העמדה המוסרית שלנו ביחס שאלה האם יהודי יגרש ערבי? בארבעים השנים האחרונות התרגלנו לחלום רק חלום אחד את חלום ארץ ישראל השלמה, את חלום "וכתתו חרבותם לאתים" אנחנו לא יודעים לחלום.
מאד יתכן שמבחינת הערכת המצב הביטחונית פוליטית שלנו אנחנו צודקים, בסופו של דבר המתווים המדיניים הנוכחיים מסכנים את מדינת ישראל ולא יביאו את השלום המיוחל. זה גם לגיטימי לומר ששלמות הארץ קודמת לשלום בסולם הערכים שלנו, אבל זה עדיין לא פותר אותנו מהחובה לנסות לחתור אליו כיעד אסטרטגי בטווח הארוך, ובטח שאנחנו לא פתורים מעבודה חינוכית שתטמיע את הכמיהה הזו בנו ובילדינו שהרבה יותר אוהבים לשיר "זוכרני נא..." מאשר "שים שלום..." .
דווקא בימים בהם כולם מנסים להיות ריאליים כשמם של תנועת השמאל של חובשי הכיפה (ציונות דתית ריאלית) אני חושב שמוטלת על הזרם המרכזי של הציונות הדתית כתנועה רוחנית ואידיאולוגית החובה להציע במקביל אופק של חלום. חלום של התיישבות בארץ ישראל מחד ומאידך גם חלום של שלום עם שכננו . תארו לכם איזה בירור משמעותי נצטרך לעבור עם עצמנו ועם הילדים, החניכים והתלמידים שלנו אם בשנה הבאה נושא חודש הארגון יהיה ערכו של השלום.