"וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו, ט). הביטוי "קוצר רוח" ניתן להתפרש בשני מובנים: האחד, חוסר סבלנות. לפי פירוש זה, גאולתו של עם – בימים ההם ובזמן הזה – מנוגדת מעיקרה לגישת ה"עכשוויזם". לא "שלום עכשיו" או "ביטחון עכשיו", אלא אורך רוח וסבלנות, שהרי "ארוכה הדרך לחירות".
פירוש אחר, על דרך הדרש, מפרש את המונח "קוצר רוח" כביטוי לחוסר "רוחניות". בני ישראל היו קצרי רואי, שקועים ב"קישואים ובבצלים", אשר אכלו, כביכול, "במצרים חינם". עסוקים בעשיית רווחים מדומים ובחישובי כדאיות, וחסרים היו את ה"רוח", את החזון הנדרש לכל הליך של גאולה. "רק בגלל הרוח", החזון והראייה למרחוק, יכול עם לעמוד בקשיי השעבוד ולצאת הימנו.
בתגובה לקוצר רוח זה, מצווה הקב"ה על משה: "בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו" (ו, י). חז"ל, שאוזנם הייתה כרויה לשמע כל קול וניואנס שבמקרא, תמהו למה מדגיש הכתוב שוב ושוב שפרעה, "מלך מצרים" היה? וכאילו לא די בכך, לשמע תגובתו של משה "ואיך ישמעני פרעה" – ללא כינוי תואר והדר, אלא סתם "פרעה"- חוזר הקב"ה ואומר: "ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים", פרעה בשמו ותוארו המלא. (וכיוצא בו להלן פס' כז, כט', ועוד).
רש"י, בעקבות חז"ל, מפרש על אתר: "ואל פרעה מלך מצרים – צום עליו, לחלוק לו כבוד בדבריהם". ללמדך, שגם כאשר ניצב אתה מול צר ואויב, המשעבד את בניך ומאיים לכלותם, עליך לחלוק כבוד ל"מלכות", לכבד את יריבך ולא לזלזל בו.
עיקרון זה, של "חלוקת כבוד" למלכות, כמו גם היראה מפניה וכציווי נורמטיבי, עובר כחוט השני במקורות שונים של המשפט העברי. לעתים, משקף הוא את נמיכות קומתו של עם שחי בגולה ונזקק לחסדי השלטון, אך מפרשתנו (כמו גם ממקורות אחרים) עולה, שמתן כבוד למלכות נתפס כערך עצמאי, ללא קשר ליחסי הכפיפות או התלות שבין נותן הכבוד ומקבלו. במחשבת חז"ל, "מלכותא דארעא – כעין מלכותא דרקיעא" היא (ברכות נח, א) ממילא, אין זה מפליא שאפילו "הרואה מלכי עובדי כוכבים ומזלות" חייב לברך "ברוך שנתן מכבודו לבריותיו" (שם). רבי חנינא, סגן הכוהנים, שראה בעיניו את חורבן בית שני, שנגרם בגלל שנאת חינם, הזהיר מאוד על השלום (עד שאמר "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית", ספרי במדבר), וכלל בו גם תביעה לדרוש בשלום המלכות הזרה: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב), וסמך מצאו לדבר בירמיהו (כט, ז): "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה'
כי בשלומה יהיה לכם שלום".
בניגוד לשבועה שהשביע הקב"ה את ישראל, "שלא ימרדו באומות" (כתובות קיא, ע"א), אין כאן רק פאסיביות "שלילית", אלא דרישה למעשה אקטיבי של תפילה. והוסיף החסיד רבנו יונה גירונדי, בעל "שערי תשובה": "שיש לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער על צערם של אחרים. וכן דרכם של צדיקים, שאין לאדם לעשות תחנוניו ובקשותיו לצרכיו בלבד. אך להתפלל על כל בני אדם, שיעמדו בשלום. ובשלומה של מלכות, יש שלום לעולם".
שלומה של מלכות-לפרשת וארא
"רק בגלל הרוח", החזון והראייה למרחוק, יכול עם לעמוד בקשיי השעבוד ולצאת הימנו. – על קוצר רוחו של עם ישראל אז והיום.
