לכו נא הגברים ועבדו את ה' !!! - לפרשת בא

סיפור יציאת מצרים, האירוע המכונן של עם ישראל, טבוע כולו במטבען של נשים. ראשית הסיפור, במסירות נפשן של המיילדות העבריות. פרעה נותן להן פקודה מפלה ואכזרית, בלתי חוקית בעליל, ש"דגל שחור מתנוסס עליה": "אם בן הוא והמיתן אותו!". המיילדות עומדות במבחן המוסרי, מפרות את צו המלך, ותוך סיכון חיים הן ממרות את פיו ומחיות את הילדים. הנשים כאנשים גם נאנקו תחת עול השעבוד. מדרש מעניין, רואה חלק מעבודת הפרך כמבוטאת בחילוף "תפקידים" כפוי, בין שני המינים, חלומן של חלק מהפמיניסטיות בנות ימינו: "מהו 'את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך'? שהיו נותנין עבודת האיש על האישה, ועבודת האישה על האיש. אומר לאיש: קום ואפה, אומר לאישה: מלאי חבית זו, בקעי עץ זה, לכי לגינה". (סוטה יא).
בהמשך, אנו עדים לחידוש מרגש של ברית אהבה בין שני זקנים, באים בימים. יוכבד, דודתו של עמרם (ראו שמות ו, כ), הייתה בת 130 שנה, לדעת חז"ל, וביקשה לשוב אליו לאחר שפרש ממנה. חידוש הקשר נעשה גם הוא ביוזמת אישה, מרים ביתם: "ויקח את בת לוי, פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה, וחזר ולקחה. וזהו "וילך", שהלך בעצת בתו, שאמרה לו: גזרתך קשה משל פרעה . פרעה גזר על הזכרים, ואתה גם על הנקבות". "חזר עמרם, ועשה בה ליקוחין שניים, הושיבה באפיריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה" (סוטה יב). לאחר שהצפינה את בנה במשך 3 חודשים כדי להצילו ממוות, הכינה לו יוכבד אמו תיבה מצופה זפת מבחוץ וטיט מבפנים "כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע". ושוב, האחות הגדולה (ולא אהרון, האח הגדול !), עינה פקוחה תמיד לראות מה ייעשה לו. גם בהמשך, כשהדמויות המרכזיות בסיפור הם שלושה גברים – משה, אהרון ופרעה – ממשיכות הנשים לתפוס חלק מרכזי בו. בת פרעה ונערותיה, שבע בנות יתרו ההולכות להשקות את צאן אביהן, הנשים ששואלות, "אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות" (ג, כב), כדי "לנצל את מצרים", ציפורה שמצילה את בנה ממוות שנגרם, לדעת חכמים, בשל רשלנות פושעת של משה. לפי מסורת חז"ל, נטלו הנשים חלק כה מרכזי בהמשך החיים היהודיים גם במצב הנורא של שעבוד מצרים, עד שאמרו (סוטה יא): "בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים".
על רקע זה, בולט עוד יותר ציוויו של פרעה (י, יא): "לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים". בתפישתו המפלה של פרעה, חופש הפולחן – עבודת ה', וחופש התנועה והיציאה מהארץ, אינה עניין לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים, אלא רק ל"גברים". לעומתו, מדגיש משה רבנו, שכקרון השוויון חל גם בתחום הדתי: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו נלך, כי חג ה' לנו".
תפישה שוויונית זו לא קנתה לה שביתה מלאה בהלכה היהודית, שבה קיים חוסר שוויון מובהק בין שני המינים. הנשים אינן חייבות בקיום מצוות עשה "שהזמן גרמן", והוא הדין למצוות מרכזיות אחרות דוגמת תלמוד תורה ("כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות" (סוטה ג,ד), או בניסוחו הקיצוני של הירושלמי סוטה: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים"). לעומת זאת, יש לא מעט מקורות שמציגים גישה שונה לחלוטין. כידוע, עד לפני כמאתיים שנה, הייתה החברה היהודית, כרוב התרבויות העתיקות, חברה דתית מובהקת. הדרת הנשים מקיום רוב מצוות העשה, הביאה עמה, בין שאר הגורמים, לפגיעה מקבילה במעמדן החברתי והכלכלי.
מציאות החיים של ימנו והשיפור העצום שחל במעמד האישה בעולם כולו, במיוחד בדור האחרון, מביאים עמם צורך להתמודדות מחודשת בדבר מעמד האישה בקיום הפולחן הדתי ומקומה השוויוני בחברה היהודית. נושא זה הוא מהאתגרים הגדולים ביותר הניצב לפתחם של חכמי המשפט העברי בימנו. הפתרון לו יכול להימצא, כמו בסוגיות אחרות, רק ביצירת הסינתיזה המתבקשת והאפשרית בין הערכים היהודיים והדמוקרטיים, שעומדים ביסוד הווייתה של מדינת ישראל.