ראשיתה של פרשת מטות, בפרק ארוך שכולל את דיני הנדרים והשבועות. על מרכזיותם של אלה בעולמה של יהדות ניתן ללמוד גם מכך שהמשנה (ובעקבותיה התלמוד) ייחדו שתי מסכתות שלמות, נדרים ושבועות, לעיסוק בהן, וספרות ההלכה על ענפיה השונים – הפרשנות והחידושים, הפסקים וספרי השו"ת – רצופים בדיונים שונים ומגוונים שהולכים-סובבים את דיני הנדרים והשבועות. עד כדי כך הייתה שכיחה תופעת הנדרים והשבועות, הן בחברה הנוכרית הן בחברה היהודית, שהיו תקופות שבהן הייתה ריאקציה חזקה נגד לימודה של מסכת נדרים, מתוך חשש שמא עיסוק יתר בה יביא להגברת התופעה. עדות מופלאה בעניין זה הגיעה אלינו מפיו של רב נטרונאי, גאון ישיבת סורא במאה התשיעית: "נדרים אין נשנית בשתי ישיבות [=בבל] היום יותר ממאה שנה".
במבט ראשון, בדומה לדיני השבועה והחרמים, מערכת ענפה זו של דיני הנדרים היא חלק מהמשפט ה"דתי" של ההלכה היהודית ואינה נוגעת בחלק ה"משפטי" שלה. ואכן, עוד במאה ה14-, קבע רבי יעקב בן הרא"ש בעל ה"טורים" (ובעקבותיו הלכו רבי יוסף קארו ושאר בעלי הלכה) את הלכות הנדרים בחלק "יורה דעה" שב"שולחן ערוך", שעניינו המובהק הוא דיני "איסור והיתר", דוגמת דיני כשרות, ולא בחלק "חושן המשפט", שעוסק בנושאים המשפטיים הקלאסיים (דוגמת דיני קניין, מכר, ועוד). ואף על פי כן, ולמרות אופייה ה"איסורי" של פרשת הנדרים, נלמדו ממנה הלכות גדולות בתחום המשפטי, הן בתחום המשפט הציבורי, הן בתחום המשפט הפרטי, הן בתחום תורת הפרשנות של המשפט העברי.
ראשית הפרשה, ב"כלל הגדול" שבדיני הנדרים: "איש כי ידר נדר לה', או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה", ובדומה לו בספר דברים (כג, כב-כד): "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוקיך". לאמור: אדם שקיבל על עצמו התחייבות, צריך לכבד ולשמור את מוצא פיו, ולא להפר הבטחתו. וכבר אמר החכם באדם, בספר קהלת (ה, ד): "טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם". ושמא לא לחינם נאמרה פרשה זו דווקא ל"ראשי המטות", ראשי העם ומנהיגיו, שצריכים אזהרה יתרה לקיים את הבטחותיהם ולא למעול באימון הציבור שנתן בהם מבטחו.
לימים, הועתקה נורמה זו מתחום המשפט הדתי, שבין אדם למקום, לתחום המשפט הציבורי. ויש מחכמי המשפט העברי שראו בה יתד ופינה להנחת היסוד של המשפט העברי ולפיה ציבור שקיבל על עצמו תקנת קהל בעלמא אינו רשאי לחזור בו ללא סיבה של ממש.
שימוש עזר בדיני הנדרים עשו גם בתחום המשפט הפרטי. כך, לדוגמא, מונעים דיני הקניין שבמשפט העברי עשיית עסקאות ב"דבר שלא בא לעולם", או בהתחייבות שאינה ודאית כל צורכה והריהי בגדר "אסמכתא". עם זאת, התפתחות הכלכלה חייבה עשיית עסקאות גם במקרים אלה ולשם כך ניצלו את המנגנון של דיני הנדרים כדי לחייב את הצדדים לעסקה לעמוד בדיבורם. וכך, לדוגמא, פוסק הרמ"א (חו"מ רט, ד): "אם נשבע לקיים את המקח, אף על פי שלא בא לעולם – צריך לקיים שבועתו"; והוסיף המחבר (שם, קכט, ה): "נדר ושבועה ותקיעת כף מהני [=מועיל] אפילו באסמכתא".
שימוש רב בדיני הנדרים נעשה גם בתורת הפרשנות המשפטית של המשפט העברי, וכבר בתקופה קדומה, נשתגר הכלל התלמודי שלפיו "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם". לאמור: יש לתת ללשון את המשמעות המקובלת בין "בני אדם". מתוך כך, פירשו חכמים נדרים רבים על סמך "לשון בני אדם", ואמרו, לדוגמא, ש"המדיר עצמו מן התירוש - אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין". ופירשו בירושלמי טעמו של דבר, לפי שבנדרים הולכים אחר "לשון בני אדם", ודרכם לקרות "תירוש" רק לדברים מתוקים ולא ליין, בניגוד ל"לשון תורה" שם ה"תירוש" הוא שם נרדף ל"יין".
בבואם לתאר את "היתר הנדרים", קבעו חכמים הראשונים שהם "פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו" (משנה חגיגה א, ח). וטעמו של דבר, שבפסוקים שבפרשתנו לא נרמזו אלא מקצת הלכות, ובקעה רחבה הניחו לחכמים שיבואו ויתגדרו בה. ברבות הימים הלכו הלכות הנדרים והתפתחו כדי ליצור מסד ואבן פינה לבניין גדול של הלכות בכל תחומי המשפט העברי. ראשיתם, מצער הייתה, ואחריתם תשגה מאד.