גל השביתות האחרון שפקד את המשק, כבר היה חלק משגרת החיים בישראל. רופאים, מהנדסים, פועלי נמל, עובדים סוציאליים, מורים, מרצים באוניברסיטאות, הכל שובתים, עד שלעתים נדמה למתבונן מן הצד, ש"עם עובד" בישראל הוא רק שמה של הוצאת ספרים, ותו לא.
מוסר יחסי העבודה וחובותיהם ההדדיות, של העובד והמעביד כאחד, הם אחד הנושאים שעומדים במוקד פרשתנו. לבן הארמי, אב-טיפוס לרמאים, מהתל ביעקב שוב ושוב, משנה את תנאי עבודתו ומשכורתו באופן חד-צדדי, למרות הודאתו בברכה שבאה לו ולרכושו מכוחו של יעקב, אין הוא נמנע מלראות בעובדו המסור "אויב" שמבקש לקחת ממנו את כספו.
יעקב, מצדו, מסמל דגם הפוך, של חובת אמונים ונאמנות מוחלטת מצד עובד למעבידו. למרות יחסו המחפיר של לבן אליו, נגלה יעקב לעינינו כ"איש תם יושב אוהלים" (ובלשון ימינו: "פראייר"), פועל אמת שפעולתו אמת. עושה הוא את מלאכתו באמונה, בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו: "זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו, ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך, אנכי אחטנה, מידי תבקשנה, גנבתי יום וגנבתי לילה. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, ותדר שנתי מעיני". כפי שמסבירים הפרשנים, דאגה זו הייתה אף למעלה מן הצורך: הגם שלפי הנוהג (והדין?) באותם ימים העובד היה רשאי לאכול מאילי הצאן שתחת פיקוחו, נמנע יעקב מעשות כן. על אף שרועה הצאן היה פטור מאחריות במקרה שצאנו נטרף על ידי חיות רעות או נשדד בידי ליסטים, נלחם יעקב להצילם תוך כדי סיכון חייו. כל אלה לא עמדו לו בשעה שבא להיפטר מעולו של לבן. במקום הכרת תודה שפיצויי פיטורין בצדה, נאלץ יעקב לברוח באישון לילה, עם בני ביתו, שלאחריו בא מרדף הנראה כלקוח ממערבונים בני ימינו.
למרות ה"תמימות" שמלווה את מעשי יעקב, רואה הרמב"ם במעשיו מודל נורמטיבי המחייב כל אחד ואחד מאתנו: "כדרך שמוזהר בעל-הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול ממלאכת בעל-הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אצר "כי בכל כוחי עבדתי את אביכן", ולפיכך נטל שכר אף בעולם הזה שנאמר 'ויפרץ האיש מאד מאד'". (הלכות שכירות יג, ז).
וכך אמרו בתוספתא (בבא מציעא ח), שאסור לפועל לעבוד בעבודה נוספת ל"השלים משכורת" בשעות הפנאי שלו, כשיש בה כדי לפגוע בכושר העבודה שלו ובמרצו, והדבר יפגום בעבודתו הקבועה, וכל זאת מפני "גזל מלאכתו של בעל הבית".
מוסר עבודה אינו מעוגן בחוק, וטוב שכך. תרגומו למציאות ימינו לובש פנים שונות. לצד ההקפדה, המובנת מאליה, על ניצול כל שעות העבודה המוסכמות לטובת המעביד, על העובד להיזהר בנכסי מעבידו כאילו היו נכסיו שלו. שיחת טלפון פרטית, יציאה קצרה של שעה או שעתיים ל"סידורים", וכל כיוצא באלה, הם המדרון התלול של "ביטול מעט בכאן ומעט בכאן", כדברי הרמב"ם, שסופו "הוצאת כל היום במרמה".
"משא ומתן באמונה" אינו מתמלא מכוחו של חוזה עבודה או חובות שבדין. עיקרו נטוע בחובת הלב, בעשיית "הישר והטוב", הן בעיני אלוקים, הן בעיני אדם.
חובת אמונים
גל השביתות האחרון שפקד את המשק, כבר היה חלק משגרת החיים בישראל. רופאים, מהנדסים, פועלי נמל הכל שובתים, עד שלעתים נדמה למתבונן מן הצד, ש"עם עובד" בישראל הוא רק שמה של הוצאת ספרים, ותו לא. על מוסר יחסי העבודה וחובותיהם ההדדי.
