ולא יכלו דברו לשלום

חומש בראשית רצוף סכסוכים קשים הדורשים פיתרון: קין והבל, רועי אברהם ורועי לוט, יעקב ועשו, לבן ויעקב, ועוד כהנה וכהנה. שיאו של אחד מהם, מלחמת אחים, שהגיעה כדי נתק מוחלט, מחריד בחריפותו, מופיע בפרשתנו (פרשת וישב): "ולא יכלו דברו לשלום" (לז, ד) וסופו: בקשת אחים לרצוח את יוסף, השלכתו לבור ריק ומכירתו. אחת התופעות המאפיינות סכסוכים אלה, שהפתרון המוצע להם אינו דרך ההכרעה השיפוטית. בחלקם, מתוארת הידברות מוקדמת בין הצדדים בניסיון לשלב את הסכסוך. קשת הסכסוכים והמריבות מגוונת למדי: סכסוכים מקומיים, בתוך המשפחה ומחוצה לה, סכסוכים בין לאומים ו"מדינות" (מלחמת ארבעת המלכים עם החמישה), קטטות על ענייני כסף ורכוש ומריבה על כבוד ומעמד. דווקא באותם מקרים מעטים שבהם הייתה הידברות בין הצדדים – דוגמת מעשה אברהם ולוט ומעשה יהודה ותמר – באו הצדדים לידי פתרון רצוני מוסכם.

האמנם ה"גישור" בין הצדדים מייצג את עמדת הבכורה במשפט העברי? או שמא דווקא ההכרעה השיפוטית? קשה לענות על שאלה זו חד-משמעית. מחד, מקורות הרבה מצביעים על ההליך השיפוטי כ"דרך המלך" ליישוב סכסוכים. מאידך, בהרבה מקורות מעלה המשפט העברי על נס את הפשרה, גם מחוץ לכותלי בית המשפט. ודומה שלא לחינם קבעה מדינת ישראל בחוק יסודות המשפט – ואין לו אח ורע בעולם – את ערכי ה"שלום" שבמורשת ישראל כאחד הערכים שמחייבים את בית המשפט.
הבאת שלום בין אדם לחברו" (ולפי גרסה אחת, גם "בין איש לאשתו") כחובה המוטלת על כל אדם, ולא רק על בית הדין, מובלטת ומודגשת בברייתא שנאמרת מדי יום ביומו בתפילת שחרית, לאחר ברכת התורה. בפירושו למשנה, מדגיש בעל "תפארת ישראל" את הביטוי המיוחד, "הבאת שלום", ולא "עשיית שלום", ומסביר: "הבאת שלום" – אפילו אין שניהם רוצים, אפילו הכי (=כך) יטריח את עצמו לפתותם לתווך השלום ביניהם".
אב טיפוס ל"הבאת שלום" משמש אהרן הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א, יב). התלמוד משווה בין משה, אבי הדיינים, לבין אהרן, המשמש סמל למגשרים המבקשים ליישב סכסוכים מחוץ לבית-הדין: "משה היה אומר: יקוב הדין את ההר, (יש למצות את הדין). אבל אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחברו, שנאמר: 'תורת אמת הייתה בפיהו, ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי'" (סנהדרין ו,ב). ופירש רש"י: "כיוון שהיה שומע מחלוקת ביניהם, קודם שיבואו לפניו לדין, היה רודף אחריהן ומטיל שלום ביניהן". היינו: אהרן היה נפגש עם הצדדים לפני הדיון המשפטי וביקש למנוע מהם את הכאב והסבל המלווים את ההליך המשפטי. לדידו, צדק בהסכמה ראוי יותר ואף נכון ממימוש הצדק המשפטי.
תיאור מלבב של מעשי אהרן בא במדרש: "שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: בני, ראה חברך מהו עושה: מטרף את לבו וקורע את בגדיו (=מרוב צער על הריב). אומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי! בושתי הימנו (=מתבייש אני ממנו), שאני הוא שסרחתי עליו. הוא (=אהרן) יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו". כך עשה גם אצל האחר, ותוצאת הליך גישור זה: "כשנפגשו (=שני היריבים) זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר: 'ויבכו את אהרן שלושים יום בכל בית ישראל' (במדבר כ, כט). ועוד אמרו: "מפני מה בכו ישראל את אהרן שלושים יום, אנשים ונשים? מפני שדן אהרן דין אמת לאמתו. מימיו לא אמר לאיש: "סרחת", ולא אמר לאשה: "סרחת". לכך נאמר: 'ויבכו את אהרן שלושים יום". בניגוד לשופט, המגשר אינו מביע עמדה במחלוקת שלפניו. עליו להימנע מ"חלוקת ציונים" למתדיינים. אין זה תפקידו להעריך את אופיים או לשפוט את מעשיהם, אלא לסייע להם לנהל ביניהם משא ומתן ליישוב הסכסוך.
בעולם מסוכסך ומפולג, חלה עלינו חובה כפולה ומכופלת לדבוק בדרכו של אהרן, ולהמיר את "ולא יכלו דברו לשלום" ב"כל העולם כולו גשר", ושיח, והידברות, והבאת שלום בין אדם לחברו.