במוקד פרשת השבוע , פרשת קרח, עומדת מחלוקת קשה, מסוג המחלוקות שכה מאפיינות את חברתנו המשוסעת והמפולגת. מחלוקת קורח ועדתו. לכאורה, מדובר במחלוקת על רקע חברתי, או, אם תרצו, "פוליטי". מחלוקת זו לובשת מחלצות אידיאולוגיות ומתהדרת בסיסמאות פופוליסטיות שנועדו לרכוש את אהדת הציבור. קורח עומד ומדבר גבוהה גבוהה, במלים נמלצות, על "טלית שכולה תכלת" ועל "בית מלא ספרים", משל כל חייו סובבים אודות דברים שבקדושה. חז"ל הרחיבו בתיאור המחזה וראו בקורח מעין ליצן קברט סטירי, שמציג עצמו כאביר זכויות החלכאים והנדכאים, תוך שימוש בדמגוגיה זולה: "מה עשה? כינס כל הקהל והתחיל אומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להם: אלמנה אחת הייתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות. והייתה לה שדה אחת. באה לחרוש, אמר לה משה: 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדו'. באה לזרוע, אמר לה: 'שדך לא תזרע כלאים'. באה לקצור, אמר לה: הניחי לקט, שכחה ופאה. באה לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה, ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה ענייה זו? עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפרותיהן. כיוון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן. בא אהרן ואמר לה: תני לי ראשית הגז. אמרה: אין לי כוח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטת אותן ואוכלת אותן. אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקבה". ולפי המדרש, גם אשתו השתתפה במחזה: "אמרו לו אשתו לקורח: ראה מה עשה משה, הוא נעשה מלך, את אחיו עשה כהן גדול, את בני אחיו עשה סגני כוהנים. כשמביאים תרומה אומר: תהא לכהן".
ברם, לפי פשוטו של מקרא, הסיטואציה מעוררת שאלות קשות. קורח, דתן ואבירם, ועמם מאתיים וחמישים איש, "נשיאי עדה, קרואי מועד, אנשי שם" (היינו: לא סתם אנשים, אלא החשובים והמפורסמים שבעם) נקהלים על משה ואהרן ובפיהם טענה, שלכאורה שובה את הלב: "רב לכם בני לוי! כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'!". לא עוד שלטון אליטיסטי מתנשא, לא עוד מונופול של משפחה אחת, אלא קריאה לדמוקרטיזציה. "כי כל העדה כולם קדושים!". הכל שווים, "ומדוע תתנשאו על קהל ה'?".
וכמו מאליה עולה השאלה: על פני הדברים, הטענה נכונה, וצודקת היא. ההנהגה מרוכזת בידי משה, אהרן ובני משפחתם הקרובה. מה טעם אפוא נגזרה כְּלָיָה על קורח ועדתו? ומדוע הפכה טענתם אב טיפוס למרד שלילי, לשם גנאי, ו"מחלוקת קורח ועדתו" הייתה לשמצה ולדיראון עולם לדורי דורות? חכמינו שביקשו להשיב על כך, אמרו בלשון קצרה במסכת אבות: "מחלוקת קורח ועדתו – זו מחלוקת שלא לשם שמים". העונש הקשה שנגזר עליהם, ממחיש את עוצמת החטא: "ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אותם ואת בתיהם... וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל". ועדיין יש מקום לשאול: כל כך למה? האמנם שיקול זר שמנחה אדם במחלוקתו חטא כה חמור הוא?
הרבה פתרונות הוצעו לכך. יש שראו בקריאת התגר נגד נביא ה', מרד לא רק במשה אלא בקב"ה שהטיל עליו את השליחות. אפשר שניתן לראות את עיקר החטא בקלות הבלתי נסבלת של הקדושה, לפי גישת קורח ועדתו. לדידם, "כל העדה כולם קדושים", מבלי שיעשו דבר לשם כך. כולם מנהיגים. כולם מלכים. גם אלה שתורמים לחברה ומתנדבים למענה, וגם אלה שמשתמטים מקיום חובותיהם הבסיסיות. טענה כזאת, "כל העדה כולם קדושים", אפשרית רק כאשר מוזילים את ערך הקדושה, כאשר אין מכירים בערכו המיוחד של המעשה הטוב. לטענת קורח, כדי להיות "קדוש" אין צורך בשום התחייבות, בשום התעלות.
לא כך היא דרכה של תורה, שמבקשת ללמדנו שלא די בהכרזה, מן הפה ולחוץ, "כל העדה כולם קדושים", באמירה בעלמא. כדי להיות "קדוש" אמיתי, כדי לזכות ולהיות ראוי לתואר, יש לקיים את הציווי "קדושים תהיו!". לעמול ולטרוח, לעשות ולקיים. לבקר חולים, ולסייע לקשישים, להושיט יד לנצרכים ולעמוד לימין המטים לנפול. לפרוש מן העריות ומן הרעות. רק אז, בסיומו של עמל קשה ומפרך, ניתן להגיע למדרגה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש".