פרשת "משפטים" כוללת עשרות מצוות הנוגעות לחיי המעשה. דיני נזיקין ומשפט פלילי, סדרי דין וראיות, דיני שומרים ודיני משפחה, דיני עבודה והוצאה לפועל. בתוך שלל הדינים והחוקים, מסתתרים פסוקים השייכים לכאורה לתחום שונה לחלוטין: חובות לבר-משפטיות, המצויות דרך כלל חוץ לעולמן של שיטות משפט בנות ימינו. כך, לדוגמא, עוסקות שיטות משפט מודרניות במעמדה המשפטי של אבדה שנמצאה, ובשיוכה הקנייני, אך בניגוד לתורה – אין הן מצוות על עצם חובת השבת האבדה לבעליה.
בדומה, מצווה אותנו התורה – כחובה משפטית ולא רק מוסרית – על הסיוע לעני ולדל. "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה" (כב, כד). בניגוד לפשט הכתוב, היכול להתפרש על דרך הרשות, מלמדים אותנו חכמים (ורש"י מביא דבריהם על אתר), ש"אם" האמור כאן אינו רשות אלא חובה, לאמור: חובה מוטלת על כל אחד ואחד מישראל לסייע לזקוק לעזרה ולהלוות לו מכספו. ולא רק המעשה עיקר, אלא גם צורת עשייתו: "תלווה את עמי" – שלא תנהג בו מנהג ביזיון בהלוואה, והוי מסתכל בעצמך כאילו גם אתה עני.
בימים אלה, שבהם נסגרים מפעלים ומאות מובטלים מאבדים את מטה לחמם ונזקקים לסיוע, יש חשיבות כפולה ומכופלת למסרים הטמונים בפרשה זו. ראשית, יש לתת את הדעת לכך שלא נזכרת כאן לשון "צדקה" אלא "הלוואה", היינו: החובה היא לסייע לכושל לפני שיזדקק לקבלת צדקה, במתן אשראי שיאפשר לו לשקם את עסקו. וכך פסק רבנו משה בן מימון בראש הלכות מלווה ולווה: "מצוות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר 'אם כסף תלווה את עמי'...מצווה זו גדולה מן הצדקה לעני, שזה – העני – כבר נצרך לשאול, וזה – הלווה – עדיין לא הגיע למידה זו".
זאת ועוד: החיוב אינו מופנה כלל כלפי הרבים, ה"עניים", אלא כלפי העני הבודד, הפרט, היחיד. לא אחת, נענים המבקשים סיוע בתירוץ: "כבר נתתי", לקרן לב"י, למגדן דוד אדום, לישיבה פלונית או למוסד אלמוני. מצווה אותנו התורה: לצד תרומות חשובות אלה, אל נא תשכח את "העני עמך", את הנזקק הבודד, שאין לו לא מחלקת יחסי ציבור ולא אגף קשרי חוץ ותרומות.
חסידים ראשונים היו מוסיפים: "אם כסף תלווה" – היה והלווית למישהו כסף, עשה זאת רק "את עמי", בפומבי, במעמד עדים, שמא בעתיד יכפור הלה בחובו ויתכחש לו. וכבר אמרו חכמים: כל מי שיש לו מעות, ומלווה אותן שלא בעדים, עובר משום "ולפני עוור לא תתן מכשול" וגורם קללה לעצמו (בבא מציעא עה, ב; רמב"ם, מלווה ולווה ב. ז). לעומת זאת, "את העני – עמך" – כאשר אתה נותן פרוטה לעני, עשה זאת בסתר, רק בינך לבינו, שלא יבוש ולא ייכלם.
והוסיף הרש"ר הירש: "לווה", לשון "בן לוויה" הוא. ההלוואה צריכה להינתן מתוך יחסי חברות ורעות, המקדמים את שני הצדדים לה, ולא כדי לקפח את עצמאות הלווה, להשפילו ולדכאו. לפיכך נאמרה כאן לשון: "את עמי" – הסיוע הכלכלי לזולת אינו חוב משפטי גרידא הנעשה כלפי היחיד, אלא תרומה ממשית לבניין חברה צודקת יותר, שחבריה ערבים זה לזה.