בספר דברים, "משנה תורה", יש משום ראשית ותכלית כאחת. יש בו מעין סיכום של נדודי בני ישראל במדבר, וחזרה ארוכה על חלקים גדולים של מצוות התורה. לצד זה, טבועה בו ראשיתה של דרך חדשה, המעבר מחיי ארעי לישיבת קבע בארץ ישראל. לפני הכניסה לארץ, חוזר משה ומפרט כמה אירועים מרכזיים ומכוננים בתולדות העם. לצד מעמד הר סיני וקריעת ים סוף, מתוארים גם מאורעות משמחים הרבה פחות: פרשת המרגלים ומעשה העגל, סיפור התלונות הבלתי פוסקות וניסיון עליית המעפילים בהר. ללמדנו שאותה מצווה של "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור", חיונית היא לא כלפי העבר אלא למען ההווה ותקוות העתיד. עם שמואס בעברו, או למצער מתעלם הימנו, לא יוכל לרשת את הארץ, לתקן בה עולם במלכות שדי, ולכונן בה משטר שהצדק והאמונה, היושר והמוסר הדום הם לרגליו.
סיפור המעפילים שמתואר בפרשתנו עומד דרך כלל בצלו הגדול של המעשה שקדם לו, פרשת המרגלים. עד כדי כך נתעמעמה משמעותו בתודעת העם, שכאשר ביקשו מחדשי הישוב לכנות את העולים לארץ בספינות שעשו דרכן לארץ בחשאי, מתחת לחוטמם של קציני האימפריה הבריטית, קראו להם "מעפילים" (וכך אף נקרא שבט שלם בתנועת "בני עקיבא") ושם הגנאי הפך באחת לתואר של כבוד. ומכל מקום, המעשה מעורר שאלות לא פשוטות. וכבר תמה רבי יצחק עראמה, בעל "עקדת יצחק": "אחר שהעפילו לעלות אל ראש ההר ללכת אחרי ה', למה ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה, ולמה ננעלו שערי התשובה לפניהם?". לכאורה, כוונתם לשם שמים הייתה, "לעלות בהר ה' ", ומה טעם מעשיהם לא היו רצויים לפני המקום?
אפשר שההסבר טמון בדרך ובכוונה, לאו דווקא במטרה. כפי שפירשו כבר קדמונים, "העפלה" פירושה עליה בכוח, בחוזק. פרשת המעפילים מלמדת אותנו שבניגוד לאמרה העממית, לא תמיד "מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח". לעתים הפעלת הכוח והעפלה בכל מחיר, אפילו אם "ראש ההר" הוא מטרתה, אין בה לא חוכמה, לא בינה אף לא דעת. יתר על כן: קיים חשש שמרוב הלהיטות הפעלת הכוח תהפוך מאמצעי לתכלית.
השוואה בין מעשה המעפילים שבספר במדבר (יד, מ-מה) לבין תיאורו בפרשתנו (דברים א, מא-מד), חושף לפנינו פועל יחידאי ומוקשה: "ותהינו לעלות ההרה". פועל זה, מה פשרו ומה משמעותו? מפרשי המקרא נחלקו בדעותיהם. רש"י פירשו כלשון "הן", לאמור: הננו מוכנים לעלות, לשון "הננו ועלינו אל המקום" (במדבר יד, מ). לעומתו, גוזר ה"אבן עזרא" פועל זה ממידת ה"הין", אחת המידות שבתורה. מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ביקש ליתן טעם במחלוקת זו, מעבר לפן הלשוני שלה. בעולם המעשה, אומר הרב ליכטנשטיין, צריך אדם מישראל להימנות עם אומרי ה"הן". יש תרבויות שלמות שבנויות על שלילה לשמה. על היכולת והרצון למתוח ביקורת נוקבת, למצוא כל העת ליקויים ופגמים, לחפש ולפרסם את מומיו של הזולת, להגביר את השסע והקיטוב ולהעמיק את השנאה. אכן, מידה נכונה של ביקורת חיונית לתיקון החברה. ועם זאת, יש לזכור כל העת כי הביקורת היא אמצעי ולא מטרה. אדם מישראל מצווה להיות מן העושים, הבונים והיוצרים, ולא רק מן המבקרים והמלגלגים; מן החולמים והחוזים ולא רק מרואי השחורות. השקפת עולמנו בנויה על יצירה ועשייה. ועם זאת, כאשר ה"מהינים", אומרי ההן, החלוצים, המעפילים, פועלים ללא "הין", ללא מידה, ללא ריסון, הם מהווים פוטנציאל של סכנה. ההיסטוריה היהודית והעולמית רוויית עדויות על הסכנה העצומה שטמונה באישים חסרי גבולות, בתנועות הפורצות להן דרך ומפלסות דרכן אל ראש ההר מבלי להסתכל לעתים לאחור ולעצור קמעא בדרכן למעלה כדי להפעיל שיקול דעת ולהתבונן בתמונה הכללית. לפיכך נסמכו פרשיות המרגלים והמעפילים זו לזו. שתיהן מייצגות שני מודלים. מקבילים, אך סותרים. כלב ויהושע מסמלים את ה"מהינים" החיוביים, שאומרים: כן, "עלה נעלה וירשנו אותה". אך בה בעת ניחנים הם במידת ה"הין", באמת מידה. שוקלים הם דעתם ואינם ממהרים להסיק מסקנות חפוזות. לעומתם, בסוף הפרשה מוצגים לפנינו המעפילים, אותם ה"מהינים לעלות ההרה", ללא הכנה מספקת, לא נתינת הדעת הדרושה לתוצאות מעשיהם והשלכותיו.
יהודי חייב להיות מן ה"מהינים", מאומרי ההן. מבעלי האמונה והביטחון שמוכנים למסור נפשם ולהקריב קורבנות למען הגשמת מטרותיהם, אך כל זאת רק בתנאי שאותו "הן" מלווה ב"הין", באמת מידה, מדידה ובדיקה. במודעות לביקורת ולמשמעת עצמית. רק שילובם של השניים, הוא הדרך הראויה לעלות בהר ה' ולקום במקום קודשו.