פחד וביטחון

אזרחי ישראל, בייחוד אלו החיים באזורי עימות, חשים חרדה. כיצד מרגיעים בימים טרופים אלו?
צריך לדעת כמה דברים: א. על ארץ-ישראל צריך מסירות-נפש בלי מסירות-נפש אי אפשר להשיג כלום. בכל הדורות מסרו את הנפש, ובזכות זה אנחנו פה. אנשים מסרו ומוסרים את הנפש בעלייה לארץ, בהתיישבות ובניין הארץ ובצבא. ככה אפשר לבנות את החיים. ב. לא צריך להפריז בקשיים. כלומר, כל דבר צריך לראות בפרופורציה. הפיגועים של המחבלים מפחידים מאוד, אבל זה לא אומר שזה מסוכן יותר כל דבר אחר. זה לא מסוכן יותר מתאונות דרכים, שבהן נהרג בממוצע אדם וחצי ליום, רחמנא ליצלן. עישון מסוכן הרבה יותר, ומידי יום מתים 30 אנשים מעישון. הפיגועים של המחבלים נתמכים בפרסום תקשורתי. איני דן אם זה בצדק או לא, אבל זה מפחיד מאוד את האנשים. אבל האמת שזה לא צריך להפחיד. זה מפחיד הרבה פחות מדברים אחרים. רב אחד כתב מאמר ובו קרא לערבים האויב מס' 2 של מדינת ישראל. האויב מס' 1 הן תאונות הדרכים. אולי זה האויב מס' 3 בערך, כי עישון זה גם מסוכן וגם אכילה לא בריאה מסוכנת גם כן. התקשורת מנפחת פיגועים. זה נושא תקשורתי מאוד מעורר.
אולי לא צריך לפחד, אבל לא תוכל להכחיש את העובדה שהפחדים קיימים
נכון. אבל אם יודעים את שתי הנקודות שהזכרתי זה מפיג את הפחד. נקודה שלישית, צריך לדעת שיש סודות של נשמות ולכל כדור יש כתובת. אף אחד לא מת טרם זמנו. אם הוא מת, סימן שהגיע זמנו. אם הוא לא היה מת מזה, היה מת מדבר אחר. כשתם זמנו של אדם מלאך המוות ימצא אותו בכל מקום. אדרבה, כשהוא מת מפיגוע הוא לפחות גיבור, מאשר אם סתם החליק במדרגות ומת. יש דין ויש דיין. הקדוש ברוך הוא לא מפקיר אנשים. למה יש אדם שחי מעט שנים בקיצור ימים ואחר חי הרבה שנים באריכות ימים? אלו סודות של ההשגחה האלוהית שאיננו יודעים. העולם שלנו אינו הפקר. אם כן יש שלוש נקודות: ברמת החובה, ברמת המציאות וברמת האמונה.
האם מתנחלים צריכים לנסוע עם שכפ"צים וברכבים ממוגני ירי?
זה חשבון אישי. מבחינה הלכתית לא צריך שכפ"צים, משום שכפי שאמרתי, הסיכון בדרכים אינו סיכון גבוה. בהלכה זה נקרא "לא שכיחא היזקא". כלומר, זה לא היזק שכיח. לא צריך שכפ"צים, לא צריך קפל"דים (קסדות. ע"י) ולא צריך לנסוע באוטובוסים ממוגני ירי. אבל זה ודאי טוב יותר, כמו בכל דבר אחר בעולם שהוא חומרה שעל זה אומרים "המחמיר, תבוא עליו ברכה". מחמירים בכשרות, מחמירים בשבת, ואפשר להחמיר גם בזה. למה לא? זה חשבון אישי של כל אחד. כל אחד יחליט במה הוא רוצה ובמה אינו רוצה להחמיר.
יש אנשי ציבור ביש"ע המקבלים אמצעי מיגון ומסרבים להשתמש בהם, משום שלא לכולם יש אמצעים כאלו. האם זהו חוסר אחריות?
יש בזה צד אמיתי. מנהיג אומר: "מה? אני אדאג לעצמי ולא אדאג לאחרים?!". כמו דוד המלך שאמר: "אם אין מים לכולם, אני לא שותה". כל זה שייך אם זה היה חובה. קודם אמרנו שזו חומרה, אבל גם אם זה היה חובה, אדם לא יכול לומר: "אני קרוב לצלחת, אדאג לעצמי ושאחרים כבר יסתדרו". זה לא ישר.
אולי לו מנהיגים לא היו חושבים כמוך, רבין היה לובש אפוד-מגן ונותר בחיים
זה משהו אחר. רבין היה על הכוונת. והורו לו ללכת כך בגלל הסיכון המיוחד שרבץ עליו. ועובדה שלצערנו, התחזיות החמורות התממשו. איננו יודעים, אבל יכול להיות שלו היה לו שכפ"ץ הוא היה נותר בחיים.
בשימוש באמצעי מיגון לא מדובר בחשבון אישי, אולי החשבון צריך להיות כללי, משום שכל פגיעה גורמת בסופו של דבר החלשת הרוח צל המתנחלים ועידוד למחבלים
זה נכון. זה חשבון אחד, וכנגד זה יש חשבון שני שאי אפשר להכביד יתר על המידה על החיים, אחרת כבר לא יוכלו לחיות. אלו חשבונות ששקולים זה כנגד זה, ולכן נשאיר אותם לכל אחד. מה שאמרתי שזה חשבון המסור לכל אחד, זה מבחינת "ונשמרתם לנפשותיכם". אמנם יש חשבון של החלשה, אך גם הגבלות יתר על החיים שמחניקות מחלישות לתקופה ארוכת טווח. לכן הדבר מסור לשיקולו של כל אחד ואחד.