כל אימת שעולה לדיון שאלה מוסרית, ובה אנו מבקשים לנקוט בעמדת המוסר הטבעי, עולה מאליה השאלה מהו אותו מוסר טבעי. שכן תמיהות גדולות קיימות על עצם השימוש במושג זה. חלקן נובע מהמציאות האמפירית – במקום מסוים התנהגות פלונית נחשבת כמוסרית ואילו במקום אחר היא בלתי מוסרית בעליל. רצח על כבוד המשפחה נחשב במקום אחד עבירה על החוק ובפגיעה בכבוד האדם וחירותו, ואילו במקום אחר נחשב רצח זה כמצווה שיש לעשותה, וכל המוסר נפשו עליה ומקדים הרי זה משובח.
חלק מן התמיהות הן תמיהות פילוסופיות. מיום שניתנה תורה מסיני נקבע בה מהו המוסר ומה אינו מוסרי. שימוש במושג "מוסר טבעי" מהווה סוג מסוים של כפירה, כיוון שהוא מעמיד אלטרנטיבה לתורה – התורה היא שקבעה את ההתנהגות הראויה. מה שמותר לעשות הוא מוסרי ומה שהיא אסרה אינו מוסרי. מכאן אפוא עולה המסקנה לכאורה, כי לא ניתן עוד לדבר על מוסר טבעי, כי אם אנו חייבים להתייחס למוסר המוחלט התורני בלבד.
ברם, אבותינו הקדושים לא קיבלו טענה זו כלל וכלל. עובדה זו באה לידי ביטוי אפילו במעמדים הנאצלים ביותר, - בשעת עמידתם מול הקב"ה. אברהם אבינו טוען "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", ואינו חי לפי העיקרון המוטעה כי אין שיקולי מוסר קיימים כלל וכלל. משה רבינו שואל "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף", ואינו אומר לעצמו כי כיוון שזה צו ד' זהו המוסר. התורה כולה מלאה שיקולים מוסריים – שריפת בנים ובנות באש היא תועבה לא רק בגלל שהיא מנוגדת לדבר ד', כי אם בשל העובדה שהיא מנוגדת למוסר והאנושי הפשוט; הקב"ה טוען כנגד עם ישראל שאין הם נוהגים כשורה בהשיבם רעה תחת טובה – הוא הוציאם ממצרים ואילו הם בוגדים בו, ומה זה אם לא טיעון מוסרי; הנצי"ב הקדיש את הקדמתו לתורה כדי לדבר על אותה ישרות שחייבת ללוות את עובדי ד' ומאמיניו, ודיבר על האפשרות שיהיו צדיקים לא ישרים. מכל זה עולה כי המוסר הטבעי הפשוט הוא יסוד התורה, וזה דרך ארץ שקדמה לתורה.
וכיצד אפוא נתמודד עם הבעיה האמפירית של קביעת אופיו של אותו מוסר? כיצד אפוא נינצל מהגדרת המוסר הנוצרי, לדוגמה, כמוסר הטבעי של החברה המערבית? דומה שהתשובה לכך היא פשוטה – אמנם יש הרבה שאלות הנמצאות בפריפריה של המוסר, אולם יש כמה יסודות מוסריים חד משמעיים, שאין הם משתנים ממקום למקום, והם עומדים בכל מבחן אנושי זולת מקום בו הקב"ה מצווה במפורש שלא ללכת אחר מוסר מוטעה זה.
החוק המוסרי היסודי שאינו מתערער באף חברה הוא חוק השבת הטובה תחת טובה. אדם המשיב רעה תחת טובה הוא בלתי מוסרי בעליל – אין מדובר רק במעלה גדולה של הכרת הטוב, כי אם בחובה מוחלטת, שריבונו של עולם משתמש בה פעמים רבות כנגד האומה הישראלית, באומרו שאין היא מתנהגת לאור עיקרון זה.
דברים אלה יפים בכל עת בה אנו מדברים על המוסר. באופן ספציפי הם נכתבים לכבודו של אסיר ציון יהונתן פולארד. מדינת ישראל נהנתה משרותיו. מדינת ישראל קיבלה ממנו טובות הרבה, ולא מחתה בעזרתו, אף אם היא טוענת כי לא ביקשה זאת ממנו. כיוון שהיא נהנתה מטובותיו היא מחויבת מוסרית לדאוג לשחרורו. כל הנימוקים הפנים-אמריקניים עשויים להיות צודקים או לא צודקים באמת מידה אמריקנית, ואין זה מענייננו. אותנו צריכה לעניין החובה המוסרית שלנו כלפיו, והתביעה הפנימית שלא להפקיר את זה שאנו קבלנו ממנו טובה.