יוזמת הגיוס לצבא של הנשים הדתיות היא אנוכית ומטופשת להפליא

את תעודת הסיום שלי על שנתיים מלאות של שירות לאומי אני שומרת בקלסר במדף גבוה. יש לי גם עותק בדרייב, ומדי פעם בשנים הראשונות שלאחר מכן, כשהייתי צריכה לשלוח העתק, תמיד התמלאתי גאווה. האם מדינת ישראל הייתה מסתדרת בלעדיי? ודאי שכן. האם הייתי מוותרת על אותן שנתיים? ברור שלא. הנשים הדתיות, שכבר עשו את שלהן ומבקשות כעת להתגייס כדי להצטרף למאבק המלחמתי, מייתרות במעשיהן את כל עשרות אלפי הנשים שמשרתות בדיוק כמו כל אחד אחר, רק בלי התדמית הזוהרת.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאמאות בנות דתיות מבקשות מצה"ל: תנו לנו להתגייס

  17/11/23 10:04

קבוצה של מאות נשים דתיות, אחרי שירות לאומי, ראו את היוזמה של החרדים לגיוס שלב ב', והחליטו שהן רוצות גם. נהדר. נפלא. תמיד מרגש לראות את עם ישראל מתגייס לצרכי הכלל, רק שהפעם, הגיוס הזה הוא ביטוי לאנוכיות מרשימה וזלזול, האדרת הפרט על הכלל דווקא בתקופה האיומה הזאת.

לו הייתי מתגייסת הייתי נטל יותר מאשר תועלת

אני יודעת, לא יפה לכעוס על מי שמבקש לעשות טוב, בטח בזמנים כאלה. מה את מצקצקת, אתם בטח אומרים, הרי את לא היית מתגייסת. נכון מאוד, לא הייתי מבקשת מצה"ל לגייס אותי בשלב הנוכחי של חיי, כיון שכרגע אני נטל יותר מאשר תועלת, והצבא היקר שלנו עסוק מספיק גם עכשיו, בלי שיאלץ לספק את החלומות של כל אדם המבקש לעטות מדים.

הנשק והמדים נוצצים יותר מכל עזרה בשיעורי בית לילדי פנימייה

יש בזה קסם, במדים. אין ספק. בצבא בכלל, בכור ההיתוך המופלא הזה של הישראליות המרגשת שפועמת לכולנו חזק חזק בלב. שירות לאומי, לעומת זאת, הוא ההפך הגמור. אין שום דבר מהמם בעזרה בשיעורי בית לילדי פנימייה או בהאזנה לקשישים בודדים, ובטח ובטח שלאחרונה לא התרגשתם מבת שירות בקופת חולים. בסדר, עוד עבודה שצריך לעשות. בלי סדרות וספרים וסרטים ושערי עיתונים, גם ללא שתייה בחינם לחיילים במדים.

גיוס נשים לצה"ל זו סוגיה מורכבת בפני עצמה, ואני מנתקת ממנה את הדיון. בחורה דתייה בת 18 שרוצה להתגייס, נהדר, שתעשה מה שבראש שלה. אני לא הייתי פועלת כך, וזה אגב לא מונע ממני להעלות על נס, להעריץ ולהודות לכל חיילת באשר היא. גיבורות תותחיות שלנו. חולה עליכן. אבל הנשים הדתיות שמבקשות להתגייס כרגע הן אחרות. אחרי שירות לאומי, בתקופת לימודים או עבודה או מה שזה לא יהיה שעושים בחיים האלה, והן נטל. הן מבקשות להתגייס כעת כדי להשלים את החוויה, לא כדי לשאת בעול. כך הן אומרות בעצמן: "הצבא הוא תשתית מאוד משמעותית במדינה שלנו - ולא היה לי חלק בזה. זה הפך להיות חלום".

הצורך להיות חיוני בתקופת המלחמה הוא מובן והכרחי

ועדיין, אני כל כך מבינה אותן. כמה מרגש זה היה לו הרצי הלוי בכבודו ובעצמו היה מתקשר אלי ואומר בואי, המדינה צריכה אותך. בואי תצילי אותנו. בריצה הייתי באה. ישנה עם חול בבגדים ואוכלת מקופסאות שימורים. הצורך להרגיש חיוני הוא אנושי וטבעי ונצרך, במיוחד בימים האלה, כשלא ברור מה יהיה מחר ואיך בכלל אפשר להירדם בלילה במחשבה על תינוקות בשבי וחיילים שנלחמים בקרבה של המפלצת. כמה זה קשה, להישאר בעורף, להמשיך להחזיק בשגרת החיים המתישה, ולעשות בדיוק את מה שעשית עוד לפני המלחמה, רק בלב כבד יותר.

מתנדבים בתקופת המלחמה צילום: Michael Giladi/Flash90

הכלכלה הישראלית צריכה אותי יותר

קשה מאוד, אבל הכרחי להחריד. אנחנו צריכים להמשיך לעבוד, לקום בבוקר ולהרוויח כסף. לעשות קניות, לבזבז על שטויות. ילדים עדיין צריכים ללמוד חיבור וחיסור, וחולי סרטן עדיין צריכים מישהי שתפתח וריד. אני נדרשת יותר עבור הכלכלה הישראלית בימים אלו, הצבא הישראלי חזק מספיק גם בלעדיי, וקסם המדים והצבא והנשק חלף מעלי, וזה בסדר. החברה שלנו מספיק מיליטריסטית גם ככה, והנשים הדתיות ימשיכו לשאת בשמחה בשירות הלאומי בעול החברה ולבצע את המשימות האפרוריות שאף אחד לא רוצה לעשות. אני לא יודעת איפה אותן יהודיות טובות ואמיצות, אלו המבקשות להתגייס, שומרות את תעודת הסיום שלהן מהשירות הלאומי. אני רק מקווה שהן יזכרו בה בגאווה, גם עכשיו.