שנתיים לקורונה: קריאת כיוון לרבנים - הגיע הזמן להגדיר את התפקיד שלנו

אחרי שנתיים של עיסוק הלכתי בשאלות ותשובות סביב הקורונה, הרבנית שולמית בן שעיה קוראת לרבנים לבדוק האם הם באמת עושים את מלאכתם

הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה 20/01/22 13:03 יח בשבט התשפב

שנתיים לקורונה: קריאת כיוון לרבנים - הגיע הזמן להגדיר את התפקיד שלנו
מתפללים ברחוב, ארכיון, צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90

שנתיים של מגיפה. שנה ועוד שנה של חגים, מועדים ושאר אירועים על רצף חייו של האדם היהודי תחת אתגרי הקורונה. ובין השאר גם שנתיים של עיסוק תורני, רבני והלכתי אינטנסיבי בהשלכות השונות של חיים בצל מגיפה ויעידו על כך כמות השו"תים, החיבורים וספרי ההלכה שיצאו בשנתיים הללו כמו גם הכמות העצומה של הנכתב במרחבי המרשתת, בפלטפורמת הווטצאפ ובכל אפשרות וירטואלית שרק עולה על הדעת. 

אך ההלכה אינה הפרמטר היחיד בחייו של האדם היהודי, היא אמנם הביטוי המעשי של אורחות החיים של שומר המצוות וככזאת היבטים רבים שבה נבחנו מחדש עם פרוץ המגיפה, אך דרמה גדולה לא פחות התחוללה בנפש פנימה. ולא מדובר כאן כרגע על הנפש האוניברסלית, מעצם היותו של האדם בן אנוש החווה רגשות ותחושות כאלה או אחרות, אלא על המתחולל במימדיה הגבוהים יותר של הנפש, ואם תרצו בלשונו של בעל התניא, לא רק מה מתחולל בנפש הבהמית (השותפה לכל בני האנוש) אלא במרחבי הנפש האלוקית (הייחודית לישראל).

מהי אותה התחוללות אמונית בנפש? מהן השאלות שצפות? האם שאלות על אופן ההנהגה האלוקית את המציאות ועל השגחתו של הבורא על עם ישראל ועל העולם כולו, אולי שאלה כיצד להתמודד עם שאלת צדיק ורע לו הפושטת צורה ולובשת צורה חדשה? ולא רק שאלות אלא גם סוגיות יסוד שיש לברר – למשל, מה היתה השפעת המרחק מבתי הכנסת אל הזיקה אל הקודש (אצל נשים ואצל גברים כאחד)? האם עברנו בירור מחודש במוכנות למסירות נפש עבור מצוות (ראו סוגיית טבילה בעידן קורונה); האם הבדידות שכפתה עלינו הקורונה (ועל אף שאנחנו כבר לא תחת רושם הסגרים, חלק ניכר ממנה עדיין כאן) העצימה את בקשת האלוקים של האדם או שגרמה דווקא לריחוק בינו לבין בוראו; האם אתגר המסכים שסבב אותנו מכל עבר גרם לתוספת של תורה ולימוד תורה או להיפך; האם המשפחתיות נבנתה והתעצמה או שבקיעים שהיו קיימים בה קודם העמיקו והפכו לסכנה של ממש; ולא פחות חשוב לבחון את ההשפעה של כל אלה גם על בניית עולמם הדתי והרוחני של בני הנוער והילדים הצעירים שם ההשלכות דרמטיות ביותר.. שאלות אלו אינן רק שאלות פסיכולוגיסטיות ואינן מופנות רק אל אנשי המקצוע / הטיפול / החינוך, שעשו עבודה טובה כל אחד בתחומו, אלא בראש ובראשונה יש לתת עליהם מענה רוחני–אמוני–תורני.

וכאן מגיעה שאלת תפקידה של ההנהגה הרבנית-רוחנית שגם היא עברה תהליך בירור מחודש בשנתיים הללו. הגל הראשון של המגיפה הביא איתו כמות אדירה של שאלות הלכתיות שהעסיקה את מורי ההוראה יומם ולילה: שאלות של חגים, תפילות ובתי כנסת, נישואין וטהרה ולהבדיל ל"ע קבורה תפסו את כל מרחב הזמן והמקום. אך ככל שעובר הזמן מתברר כי מאחורי שאלות כבדות משקל אלו גם ההיבטים הרוחניים-אמוניים של הנפש דורשים את שלהם וצמאים למענה.

כיצד ניגשים למשימה זאת? ייתכן וקריאת כיוון לכך אפשר למצוא אצל משה רבינו, מורה הדרך הרוחני הראשון של עם ישראל כעם, בדבריו ליתרו חותנו בפרשתנו: "..כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים, כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו" (שמות יח, טו-טז). הבקשה של העם ממשה אינה רק בקשה להוראה הלכתית אלא להתוויית דרך רוחנית: כיצד יוכל האדם המרוחק לעיתים, הבודד, השקוע בתוך אינטנסיביות חיי המעשה והשחיקה היומיומית לפגוש את האינסוף – לדרוש אלוקים ולקבל מענה לדרישה זאת. נשים לב עוד כי מפסוקים אלו עולה שתפקידו של משה אינו רק תגובתי, כלומר מענה לשאלות העם או לבקשותיו, אלא אקטיביסטי – "והודעתי את חקי האלוקים ואת תורותיו" – העם אמנם מגיע לדרוש אלוקים אך בו בעת תפקידו של משה הוא ליזום - להתוות דרך מתוך הקיום המעשי של המצוות אל התמודדות נכונה יותר עם אתגרי הזמן, הדור והדורות.

ואכן אם נתבונן מתוך כך לאורך ההיסטוריה נשים לב כי רבנים שימשו לא רק כמורי הוראה אלא כמובילי דרך רוחניים ושני הדברים במקרים רבים היו שלובים זה בזה. גם הפסיקה ההלכתית לאורך הדורות לא נועדה רק על מנת לתת מענה פרטיקולרי כי אם להצעיד ולרומם את הציבור לחיבור עמוק יותר להי"ת ולתורתו. ואם נפנה רגע לימי הקורונה הללו, בתוך השיח האינטנסיבי על ההיבטים ההלכתיים שבהם, ראוי שנעלה על נס את מה שהוא אולי מובן מאליו: התפקיד הרוחני – מנהיגותי של רבנים / רבניות ומורי הדרך הרוחניים להתמודדות עם המציאות המאתגרת שזימנה לנו ההשגחה העליונה. נתבונן האם וכיצד אותם דמויות עשויות לתת מבט אופטימי ומאמין גם בתוככי המציאות המורכבת (ולעיתים החשוכה), כיצד הם מסייעים לגלות את אלוקים גם במקומות שהוא מסתתר בהם (סגירת בתי הכנסת למשל..) וכיצד יש בכוחם להתוות דרך לצמיחה מתוך משבר. ואם נחזור לרגע למנהיגותו של משה רבינו, ניטיב לעשות אם נשים לב כי מעבר להיותו של הרב איש ההלכה "המגשם את ההלכה האידיאלית בתוך תוכם של החיים הריאליים" (הרב סולובייציק איש ההלכה, עמ' 71), מטרתו היא: "חיזוק האמונה הדתית, הגברת הרצון הפנימי לקיום המסורה הקדושה של עם ישראל, העשרת הרוח בערכים נשגבים של תרבות התורה האלוקית..." (הרב יחיאל יעקב ויינברג, בתוך 'רב בישראל', מכון מדת, תשע"ז, עמ' 37), ואין יפה מלברר אמת עמוקה זאת דווקא בתקופה שכזאת.

קריאת כיוון זאת לא מופנית רק לרבנים / רבניות (קטונתי..) אלא בראש ובראשונה לציבור כולו, להגדרת מטרות לשלבי היציאה מהמגיפה (בעזרת ה'!!) כמטרות שאינן רק חזרה לשיגרה, התארגנות כלכלית מחודשת, וכן הלאה, אלא מינוף השנתיים הללו להתעצמות בכל מרחבי הרוח של חיינו והבנה כי תהליך השיקום מהמגיפה, וודאי וודאי במרחבים העמוקים והגבוהים יותר של נפש האדם, עשוי להיות תהליך ארוך, ומצריך בראש ובראשונה – "לדרוש אלוקים".

 

 

הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה, יועצת הלכה, רבנית אולפנת אמית להב"ה, ראשת מדרשת מבט-אוניברסיטת אריאל

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר