השבוע בדרכי מהעבודה הביתה, ברמזור יציאה מכביש בגין בירושלים, הבחנתי בשרוליק (שם בדוי), בחור חרדי שמחפש טרמפ. סימנתי לו מהחלון שיבוא. הבחור נכנס ותוך כדי שהוא חוגר חגורה הוא ממלמל משהו לא ברור. אני שואל את הבחור איפה הוא לומד, הוא פולט שתי מילים לא ברורות. "אתה מדבר עברית?", אני שואל. הוא מסביר בעברית מוזרה שבישיבה מדברים יידיש והוא עלה לארץ מארה"ב לפני שש שנים כך שהעברית שלו חלשה.
מבט זריז בWAZE מגלה לי שיש לנו 12 דקות עד היעד. לא הרבה זמן לשיחה, בהתחשב בעובדה שהוא מדבר עברית רצוצה, היידיש שלי "אביסעלע" חלשה והאנגלית שלי לא מתאימה ל"דיבייט". בגלל קוצר הזמן אני בוחר מהר בראש שתי שאלות, מנסה להגיע למכנה המשותף הנמוך ביותר.
"אתה מרגיש שנאה מצד החילונים, עכשיו עם כל סוגיית הגיוס שבתקשורת?", אני שואל. התשובה של שרוליק חדה ופשוטה, הוא לא עוצר אפילו לחשוב. הוא מסביר לי שאין לו מאיפה להרגיש שנאה, הוא לא פוגש חילונים. הוא לומד בישיבה כל היום ובערב חוזר הביתה לקהילה שלו בבית"ר עלית. גם בטרמפים הוא לא פוגש חילונים, כי הם לא עוצרים לו. הוא לא מרגיש שנאה, הוא מדגיש שזה גם לא מעניין אותו. הם לא מדברים בישיבה על הנושא.
אוהבים? תנו הצצה לטורים האחרונים של דורון:
7 דקות ליעד. אני רץ לשאלה הבאה, מנסה להבין, ללמוד. אנחנו הרי מסכימים שלא כולם יושבים ולומדים, יש כאלה שהלימוד לא מתאים להם. יש כאלה שמסתובבים. למה שהם לא ישרתו בצבא? אני באמת מאמין בערך של לימוד תורה. אני מאמין שלימוד התורה תורם לעם ישראל. למה לא לעשות הפרדה בין לומדי התורה לאלו שמתאימים יותר למסלול "הסדר" חרדי? הייתי בטוח שאצליח לייצר איתו הסכמה ומשם להמשיך אך שוב נתקלתי בדעה חדה ולא מתפשרת. הוא דיבר בעברית מוזרה ובכל זאת בלהט גדול. הוא טען שאם יציבו בישיבות את התנאי הזה תהיה בעיה. אם יגידו לבחורי ישיבה שזה או לימוד תורה או צבא, הרבה בחורים יבחרו בצבא למרות שהם מסוגלים לשבת וללמוד. טענה נוספת שעלתה היא, שאם ילד יראה את אבא שלו עושה צבא או עובד הרי אין סיכוי שהוא ירצה לשבת וללמוד תורה. "הילד לא יבין את חשיבותה של תורה".
תוך כדי שאני מעבד את הטענות הבנתי, מדובר בפחד אמיתי וחוסר אמון בחינוך. לתפיסתם אין אפשרות לשלב. ילד ואולי גם בחור ישיבה יכולים לקלוט רק שחור ולבן. אין אפשרות להכניס הביתה אהבת תורה, קביעת עיתים לתורה ויראת שמיים אם אתה עובד! זו הרי חייבת להיות סתירה.
אני מקשה עליו, מנסה לתקוף מכיוון אחר ללא הצלחה. מבחינתו, עדיף שבחור שלא לומד יסתובב ברחוב והעיקר לא לפתוח את האופציה של לימוד מול גיוס. אופציה כזו תמוטט את כל עולם התורה.
בנקודה זו הבנתי שאנחנו באמת לא מדברים באותה שפה. יש לנו הרבה במשותף, היינו יכולים להיות שותפים נהדרים לדרך. אז למה לא? הוא מדבר עדיין את שפת הגלות. אי אפשר לעשות תרגום בגוגל ולהסתדר, מדובר בשפה שהמהות שלה אחרת. מדובר בשפות פנימיות שמביאות איתם תפיסת עולם והסתכלות שונה על המציאות.
לא יעזרו מאבקי כוח, לא תעזור חקיקה. צריך למצוא שפה משותפת, שפת ארץ ישראל. אני מניח שזה מה שהתכוון שמריהו לוין שאמר: "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל". אני מאמין שיום אחד זה יקרה.
אני עוצר לו בתחנה, הוא אומר שהיה נשאר לדבר בשמחה אבל הוא ממהר. הוא יוצא מהאוטו, אני עוד מנסה להבין איפה נקודות ההסכמה, איפה אפשר להגיע למפגש של שתי השפות.
פתאום אני נזכר, לא שאלתי מה השם שלו, טור שלם עליו בלי שאזכיר את שמו. אני פותח את החלון ורואה שהוא כבר רחוק מידי.
שרוליק (שם בדוי).