פעם בכמה חודשים מגיעה להתארח אצלנו ביישוב מכינה קדם צבאית חילונית. במסגרת התוכנית השנתית שלהם הם מבקשים להיפגש עם כלל החברה הישראלית. בשבת הם מתארחים לארוחות אצל משפחות היישוב ויוצרים שיח פתוח ונטול תיווך של התקשורת.
השבת זכינו לארח מכינה איכותית מצפון הארץ. מדובר בנערים ונערות לאחר שמינית שדוחים את הגיוס לשנה בשביל ללמוד ציונות, מנהיגות ועוד. אירחנו לארוחת ערב שבת בחור ובחורה מאוד חמודים. זו הייתה הפעם הראשונה שהם פוגשים במשפחה דתית, הם לא ידעו כמעט כלום על קיום מצוות או מהלך השבת. בלי שאף אחד אמר להם, הם החליטו שהם שומרים שבת בשבת זו. הם כיבו פלאפונים ביום שישי, השאירו אורות עם שעון שבת והתעניינו בנעשה בתפילה וביתר פעילויות השבת.
תוך כדי השבת התקיימו דיונים מעניינים, מפגש עם אנשי חינוך, עם הנוער של היישוב ועם רב היישוב. באחד המפגשים הטריד את תלמידי המכינה נושא אחד מרכזי , מדוע בחינוך הדתי לא נותנים לנוער להחליט על דרכו. למה הנוער לא יכול לבחור בין שתי דרכים? "אצלכם הדתיים, אין חופש בחירה" הם טענו.
בואו נבדוק, קחו לדוגמא נער דתי לאומי ממוצע, בשיחה של כמה דקות אפשר לראות שהוא בקיא לגמרי בעולם החילוני. התרבות שהוא צורך זהה ברוב המקרים, התקשורת זהה והוא בהחלט מודע גם לדברים שאינם חלק מאורח חייו.
קחו את הנער שבא אלינו לשבת, הוא לא יודע כמעט כלום על עולמו של הדתי וגם ביהדות ידיעותיו מועטות. פעם אמרה לי מישהי שחזרה בתשובה שהיא נורא כעסה על המשפחה שלה שהסתירה ממנה את כל "העולם" הזה.
אז למי אין חופש בחירה? מי לא מכיר את מי?
יותר מזה, לא רק שהוא לא יודע על עולמו של הדתי, הוא חושב שהוא יודע. הוא יודע, כי הוא רואה "ארץ נהדרת". הוא רואה אותנו דרך העיניים של כותבי ושחקני "ארץ נהדרת". הוא רואה אותנו דרך העמוד הראשי של YNET. גם לנו, הציבור הדתי, יש הרבה מה להכיר וללמוד בציבור החילוני. בואו נכיר אחד את השני, נשמע, נדון ורק אז נתווכח.
בימים האחרונים החל קמפיין ללימודים מעורבים בבתי הספר. איני מחסידי הלימוד המעורב. בתפיסתי, הוא יוצר ילדים מבולבלים, ועל זה אולי נרחיב בהזדמנות אחרת.
אבל הקמפיין הזה חשוב מעבר ללימוד המעורב. אנחנו חייבים להתחיל לראות אחד את השני בצורה בלתי אמצעית. נכון, נפגשים בצבא ובעבודה. אבל חייבים לקיים שיח עמוק כדי ליצור את החיבור שכל כך חסר.
בסיום הארוחה אמר לי הנער שאכל אצלנו: "עשו לנו הכנה לקראת השבת, אמרו לנו שנפגוש פה דעות קיצוניות ולכן הביאו לנו פלסטיני שידבר על הצד שלהם, שיהיה איזון". בעייני זה בסדר שיפגישו אותם עם "פלסטיני".
אבל התזמון והסיבה שבגללה הביאו אותו מוכיחים כי הם לא באמת מכירים אותנו!
ולכן אני אומר, לא לצו פיוס! כן לצו היכרות.אין צורך בפיוס אם אין היכרות.
הדגים המרוקאים שכל כך אהבתי
אלגריה אביטן הייתה המבשלת בישיבת קרית שמונה בה למדתי. במשך שנים רבות הייתה מאכילה מאות בחורי ישיבה רעבים והכל מתוך אהבה ופשטות יחד עם כל צוות המטבח. אנשים כמו אלגריה בדרך כלל נחשבים "אנשים שקופים" אבל לא כך היה. אלגריה קיבלה בחזרה חלק מהחום שהעניקה לנו. מלבד המתנות שנקנו מהכסף שאספנו לקראת החגים, היא הייתה חלק מאיתנו. ידענו שתמיד אפשר להיכנס למטבח לבקש איזה פינוק, לשאול בשלומה ולשמוע סיפור או שניים על המשפחה. מאז שעזבתי את הישיבה אני מנסה לשחזר את הדגים המרוקאים שהייתה מכינה לשבת. בהתחלה ששאלתי אותה מה המתכון היא הייתה צוחקת, "מתכון? שמים עם הידיים ועם הלב" היא הייתה אומרת. ניסיתי ללמוד, הסתכלתי שוב ושוב אבל לשחזר לא הצלחתי.
השבוע שהתבשרנו על פטירתה, טעם הדגים עלה בפי. יהי זכרה ברוך!