"מה עשינו בפעם הקודמת שיצא ככה?”
השאלה הזאת נמצאת במרכזו של כמעט כל דיון משפחתי (או קהילתי, או יישובי, או בית ספרי, ועוד) באחד ממועדי ישראל. מבוכת ערב פסח שחל בשבת, סאגת פורים משולש, הפתעת צום עשרה בטבת ביום שישי, בהלת חמשו"ש ראש השנה - כל חג שנופל ביום בשבוע שיוצר אי-נוחות (כלומר, סמוך מדי לשבת) משתק אותנו, מבלבל אותנו, לא יודעים איך לאכול אותו. אז מתי שורפים חמץ? מה עושים כדי שלא ידליקו מדורות לפני צאת השבת? אנחנו אמורים לארח את סבתא ליומיים? איפה בדיוק ייכנס במקרר אוכל לשלושה ימים? זה עדיין לא הדיון, זה רק השלב המקדים, רגע הגילוי של הבעיה, שמתרחש בממוצע כחודש לפני המועד המדובר. אחר כך מגיע הדיון הסוער, ובמרכזו - כאמור - השאלה מה עשינו בפעם הקודמת שיצא ככה.
"במרכזו", פירושו, בדיוק באמצע. לפני כן כל אחד אומר מה נראה לו, מה הוא זוכר בוודאות, מה אמא שלו עשתה כל השנים, מה הרב אמר בשיעור בין מנחה לערבית. באמצע מישהו נזכר בחוקי ההסתברות: כל חג יכול לחול רק ארבעה ימים בשבוע, אז איך ייתכן שפורים לא חל ביום שישי מאז שנולדתי / מאז שהתחתנו / מאז שעברנו דירה / מאז שנהייתי גבאי? זה בטוח יצא ככה מתישהו בשנים האחרונות, אז מה עשינו בפעם הקודמת שיצא ככה? אחר כך מגלים שאף אחד אינו זוכר מה היה בפעם הקודמת, וממשיכים להתווכח.
גם השנה, כשניצב בפנינו שביעי של פסח שחל בערב שבת, הייתה תחושה שדבר כזה לא קרה במאה השנים האחרונות, ומעטים יחסית זכרו מה עשינו בפעם הקודמת. אלא שהפעם התחושה שמדובר בתקדים הייתה מוצדקת. ראשית, מפני שהפעם הקודמת שבה זה קרה הייתה לפני ארבע עשרה שנה, ושנית - מפני שיש לפחות שני דברים שכנראה באמת לא היו אף פעם.
מימונה במוצ"ש
מי זוכר מה היה לפני ארבע שנה? בטח לא עבדכם, שעדיין היה רך בשנים, ואת מה שהוא זוכר מאותם ימים הוא מעדיף שלא לזכור. אבל לא אתפלא אם שאלת המימונה עלתה השנה בפעם הראשונה. למכיני המופלטות לא היה כל כך אכפת, מן הסתם, אם החגיגה מתרחשת במוצאי שבת או באמצע השבוע, מלבד אלה שיש להם ילדים בגילאי בית הספר. כשקבעו את לוח החופשות במערכת החינוך, כל "אסרו חג" זכה להפוך ליום חופשי, שזה אולי הכבוד הכי גדול שאליו זכה התאריך הזה מאז יציאת מצרים. פורמלית, כששביעי של פסח חל ביום שישי, אסרו חג חל בשבת, ויום ראשון הוא סתם יום של חול. נכון לזמן קביעת החופשות המקורית, היום הזה היה נטול משמעות, ואיש לא ראה צורך לשנות את המצב עד היום. אני מנחש, ותקנו אותי אם אני טועה, שגם לפני ארבע עשרה שנה - בפעם הקודמת שהמימונה פגשה את מוצ"ש - לא הורגש צורך ברפורמה בלוח החופשות.
השנה, אולי לראשונה, עלתה השאלה הזאת. איזה שאלה, זעקה. תלונה, מחאה, בואו נעשה עצומה ונשלח לשר החינוך. איך יכול להיות שלומדים ביום ראשון? ילדים ערים עד מאוחר במוצאי שבת, איך הם יכולים ללכת ללימודים ביום ראשון? החזרה ללימודים אחרי החופשה הממושכת, אירוע פרובלמטי בפני עצמו בלאו הכי, איזו צורה תהיה לה כשהתלמידים מתים מעייפות? טענה הגיונית, שלא ברור איך לא חשבו עליה קודם, אבל במחשבה שנייה - לא הייתה שום סיבה לבוא בטענות בשנים עברו.
בעשורים הראשונים לחיי המדינה, דרישת חופש במימונה הייתה נשמעת כמו דרישה שלא ילמדו ביום ראשון אחרי שבת אירגון. אז יש כמה ילדים שהלכו לישון במוצ"ש, ביג דיל. אם נבטל את הלימודים בכל פעם שאיזושהי עדה עושה חאפלה, נצטרך לבטל אותם גם יום אחרי גמר ליגת האלופות, או אחרי סיום העונה של האח הגדול. אבל התחולל כאן שינוי בשנים האחרונות; המקום של תרבות עדות המזרח בחברה הישראלית היום, רחוק אלפי שנות אור ממה שהיה לפני שלושים שנה, והוא השתנה הרבה גם בארבע עשרה השנים האחרונות. אף אחד לא יעז היום להגיד שהמימונה היא אירוע זניח של עדה מסוימת. מה זאת אומרת, זה חג לאומי, גם פולנים מבטן ומלידה רובחים וסועדים ביום הזה, לכולם מגיע חופש. מה עשינו בפעם הקודמת שזה יצא ככה? נראינו אחרת לגמרי.
סעודת משיח בערב שבת
ונעבור בטיסת בזק ממרוקו ל-770 בניו יורק. שאלה פחות רחבה, שלא הטרידה את הציבור הכללי, והיא גם הרבה פחות קריטית, אבל בכל זאת שאלה שנשאלה במגזר: מתי עושים סעודת משיח? חלק טענו בתוקף שצריך לקיים את הסעודה המסורתית כרגיל, כדת וכדין, בסופו של שביעי של פסח, כלומר ביום שישי אחרי הצהריים; חלק אמרו שממילא לא ברור איפה בבטן יש מקום לסעודת שבת אחרי החג, אז אין מה לדבר על סעודה לפני כניסת השבת, ודחו אותה לסעודה השלישית בשבת; חלק ויתרו השנה על המנהג בכלל.
ומה עשינו בפעם הקודמת? בכלל לא עשינו סעודת משיח. לא שמענו על זה. היו כאלה ששמעו, אבל האחוז שלהם באוכלוסיה הייתה הרבה יותר קטן מאשר השנה. סעודת משיח הייתה אירוע מצומצם של חסידי חב"ד, לא יותר מזה. אולי היו עוד כמה אנשים ששמעו על הרעיון, התלהבו ממנו ועשו גם הם סעודה כזאת. בארבע עשרה השנים האחרונות הרעיון התפשט, והפך למנהג רווח, עד שמשפחות וקהילות התקשו לקטוע מסורת רבת שנים - שלפני חמש שנים הם בכלל לא ידעו על קיומה. היו כאלה שבשם המסורת המקודשת והבלתי ניתנת לשינוי, מילאו בערב שבת בין השמשות את כרסם (שגם ככה הייתה מלאה אחרי סעודות שביעי של פסח, ובכלל אחרי כל השבוע) במצות, מתוך ידיעה ברורה שזה יוציא להם את כל החשק לאכול את סעודת שבת, שהיא הרבה יותר בסיסית מהמנהג החסידי.
המרוקאים והחב"דניקים, המזרחיים האותנטיים והחסידים האדוקים, שני המגזרים הללו תפסו מקום מרכזי בחברה הדתית, ובחברה הישראלית בכלל. תרבויות סקטוריאליות הפכו בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הלאומי. בקצב הזה של קיבוץ הגלויות התרבותי, אולי לא נצטרך לחכות הרבה עד לסעודת המשיח האמתית, במהרה בימינו אמן.