מלכתחילה, לא נטלתי חלק פעיל במיוחד במערכת הבחירות האחרונה. עכשיו, לאחר מעשה, אני שמח על כך. אני מתעדכן מעט מאד בחדשות הפוליטיקה, אבל גם המעט שמגיע אליי דרך הפייסבוק ומקומות אחרים, מספיק כדי לגרום לי לחוש בושה. בושה על כך שזו התנהגותן של המפלגות הדתיות, שכך נראים נבחרי הציבור שאמורים לייצג את היהדות ואת התורה.
מצד אחד עומד הבית היהודי, שזכה אמנם להעצים את כוחו הפוליטי, אבל התנהלותו כבר בשלב הזה מעוררת תחושות לא נעימות. הברית שנכרתה עם יאיר לפיד, אולי יש בה מן התבונה הפוליטית, ואולי היא תביא לרווח בטווח הקצר. אבל מנהיגים יהודיים אמורים לקחת בחשבון לא רק את התועלת הארצית, אלא גם לשקול את הצד היהודי-ערכי של הדברים. האם אכן יאיר לפיד ואנשיו הם השותפים המועדפים עלינו? אותו לפיד, שתמך בהתנתקות רק כדי "להוריד את האף" למתנחלים, ושמייצג את החילוניות האידיאולוגית בהתגלמותה? האם משתלם לנו להעצים את הקרע, הכואב ממילא, בין הציבור הדתי-לאומי לזה החרדי, באמצעות התעקשות להיכנס לממשלה אך ורק עם מי שלא מוכן לראות חרדים בתוכה? עד מתי ימשיכו ה"אחים" הדתיים-לאומיים להסתחבק בכיף עם מחללי שבתות בפרהסיא, כשרוממות ה"יחד-יחד" בגרונם - אבל לאחוז "חרב פיפיות בידם" בכל הנוגע לאחים החרדים? ומה יקרה כאשר בקואליציה עתידית כלשהי יווצר מצב הפוך, בו ישיבו להם החרדים כגמולם?
ומהצד השני, המפלגות החרדיות, החוששות לפגיעה בערכים החשובים להן, יוצאות בהכרזות מסמרות שיער ומעוררות בחילה, בתגובה להתנהלותו של הבית היהודי. בראש ובראשונה עומדת אותה הצהרה נתעבת, לפיה המפלגות החרדיות ימהרו לתמוך בכל פינוי יישובים ומסירת שטחי א"י למחבלים, כ"נקמה" על הפגיעה בעולם הישיבות. קשה להאמין שהכרזה כזו נשמעת מפיו של יהודי, שיש לו ולו קשר מינימאלי לתורה ולדת. וכי ארץ ישראל היא ה"ביזנס" הפרטי של בנט וחבריו, שמותר לפגוע בה בתור נקמה ילדותית? האם בתורה של החרדים לא מופיעה מצוות ישוב ארץ ישראל, וגם לא שיקולי פיקוח נפש? האם אותם יהודים שיירצחו ח"ו בידי המחבלים, כתוצאה מנסיגות וויתורים אומללים נוסח אוסלו וההתנתקות - הם שצריכים לשלם את המחיר על מדיניותו של הבית היהודי? עד היום חשבתי לתומי, שמדיניותן של המפלגות החרדיות מבוססת על דעת התורה ופסקי ההלכה של גדולי הרבנים, בפרט בנושאים כה חמורים והרי גורל כמו ויתורים על חלקי ארץ ישראל. היום מתברר שלא מיניה ולא מקצתיה; מה שעומד מאחורי תמיכתה של ש"ס באוסלו, ושל אגודת ישראל בהתנתקות, אינו "דעת תורה", אלא חשבונות קטנוניים של לדפוק את המזרוחניקים בחזרה. ועל זה שילמו אלפי יהודים בחייהם, ועשרות אלפים בבתיהם. בושו והכלמו, אתם הקוראים לעצמכם נציגי התורה.
אני מציע לשתי הקבוצות לחזור וללמוד את התנ"ך, שאמור להיות המצע המשותף של שתיהן. שם יגלו שמה שחשוב באמת הוא לא העורמה הפוליטית, אלא עשיית רצון ה', וקידוש שמו בעולם; שכל הדילים והקומבינות המתוחכמים, לא יביאו לשום רווח אלא רק לנזק, אם הם נעשים באופן המנוגד לרצון ה'. "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". אהרון הכהן ניסה למזער נזקים ולהשפיע מבפנים, ולשם כך שיתף פעולה עם עושי העגל, וכתוצאה מכך התאנף בו ה' להשמידו. לא תמיד פשרנות פרגמטית היא הדבר הנכון. מנהיגים, שופטים ומלכים רבים, סמכו על תבונתם המדינית, כרתו בריתות וניהלו מדיניות חוץ, בניגוד לדברי התורה ולאזהרות הנביאים; גם אם חשבו שהשיגו רווח בטווח הקצר, המחיר הכבד והכואב לא איחר להגיע בעקבותיו. אוי למנהיג החושב שהוא המחליט והקובע מה יקרה. מנהיגים דתיים צריכים לדעת שאין הם אלא נציגיו של ה' בעולם, ותפקידם הוא לעשות את רצונו, לא לעסוק בחשבונות פוליטיים קטנוניים של כאן ועכשיו.
אין דבר גדול יותר מקידוש השם, ואין חטא חמור יותר מחילול השם. לא עולם הישיבות, וגם לא ההתיישבות ביהודה ושומרון, מצדיקים התנהגות מחללת השם מעין זו, של מחלוקות, מריבות ושנאה דווקא בין אותם ציבורים האמורים לייצג את התורה והיהדות. שום מספר של אברכים, או של יישובים חדשים, לא יכפר על ביזיונות שכאלה. מוטב לשני הצדדים לזכור זאת, ולהתאחד סביב המשותף ביניהם, במקום לתת למחלוקות הללו להרוס את היקר לכולנו.