לו ינחת לכאן מחר בבוקר סוציולוג אמריקאי, הוא יחלק את הציונות הדתית לשני חלקים. החלק הראשון הוא אנשים יראי שמים, שמקפידים על קלה כבחמורה, אך הם מסתגרים, מתבדלים, מנתקים את עצמם, לאט אבל בטוח, מהזרם המרכזי של הציונות הדתית. החלק השני הוא אנשים שחיים בחברה הישראלית, שפתוחים לעולם המערבי, אך הם מושפעים מהחילונים יתר על המידה. אם באי הקפדה על ההלכה, ואם בפתיחות השקפתית שנראה שהיא מנסה תמיד 'לסדר' את ההלכה עם ההשקפה הליברלית, במקום להרכין ראש בפני השולחן ערוך.
כך אנחנו נראים במבט מבחוץ, אך לא ייתכן שאלו הם האפשרויות היחידות. חייבת, פשוט חייבת, להיות דרך נוספת. דרך שלישית. דרך שמגדלת אנשים שהם גם יראי שמים וספוגים בתורה במלוא טהרתה, וגם חיים באמת, לא רק בספרים, את החברה הישראלית, על כל מה שכרוך בכך.
אם הציונות הדתית לא מצליחה לייצר דור שתורתו ולאומיותו אינם פוגעים אחד בשני, אז אולי אנחנו צריכים להוריד את הדגל, להודות שטעינו. איך שזה נראה כיום, מי שמחליט להעצים את הצד התורני מוותר על לא מעט מהערכים שהרכיבו את הציונות הדתית הישנה, הקלאסית. ומי שבאמת עושה צבא, לומד באקדמיה, נושם את התרבות החילונית וחי את הלך הרוח שלה, איננו מצליח לשמר, לעיתים אצלו לעיתים אצל ילדיו, את ההקפדה על כל פרטי ודקדוקי ההלכה. כמובן שישנם יחידים מיוחדים שתורתם הרחבה אינה סותרת, ויש שיאמרו משלימה, את לאומיותם המלאה. אך אלו יחידים, הם לא זרם. הצלחה של דרך איננה נמדדת בהצלחתם של בודדים, אלא ביצירת קבוצה גדולה שמיישמת את מגוון הערכים שהיא מניפה.
למה זה כל כך קשה? למה אי אפשר גם להיות חשוף לתפיסת העולם המערבית, לברור ממנה את הטוב שבה, וגם לא לתת לליברליות לקבוע את הטון, למה אי אפשר גם לבקר את בנט על פגיעתו העמוקה בעולם התורה, וגם להכיר בכך שהוא עושה המון דברים חשובים, בשלל תחומים. תחפשו ביוטיוב 'מה נפתלי בנט עשה בשבילכם השנה', שלא נדבר על כך שהוא גם הסיכוי היחידי שלנו לראות ראש ממשלה חובש כיפה בעתיד הנראה לעין. למה אי אפשר גם לעשות צבא וגם להכיר בהכרח להצמיח תלמידי חכמים בשיעור קומה לאומי? למה אי אפשר גם לבקר את בית המשפט על טעויותיו, וגם לשמור על שכל ישר, נורמלי ובריא, ולא להגחיך את עצמנו בעיני החברה? למה כל כך קשה להיות פשוט דתי לאומי, שלם בדתו ושלם בלאומיותו? נקודה למחשבה.