הרב עובדיה יוסף זצ"ל הלך לעולמו. רבים וטובים ספדו ועוד יספדו עליו, ויתארו את גדולתו התורנית, את גאוניותו ההלכתית, את פעלו החינוכי, את מידותיו ואת אישיותו החמה. אבל מעבר לדמותו של הרב עצמו, כדאי לשים לב לאופן בו הגיב הציבור לפטירתו. "יציאתו של צדיק עושה רושם", ואכן היא עשתה רושם גדול שאי אפשר להתעלם ממנו.
קרוב למיליון אנשים השתתפו אתמול בהלווייתו של הרב. מספר בלתי נתפס כמעט, גדול יותר ממספר יוצאי מצרים, או ממספר היהודים שחיו בארץ בשעת הקמת המדינה. ועל כל אדם שהגיע להלוויה, היו עוד כמה שבכו בבתיהם, התאבלו, והשתתפו בליבם בצער על האבידה הגדולה. סך הכל מדובר בכמה מיליוני יהודים, מכל שכבות הציבור והעם, מכל העדות והמעמדות החברתיים. ספרדים ואשכנזים, חרדים וציוניים, כיפות סרוגות ושחורות וגם אלה שאינם חובשי כיפה. כולם התאחדו בצער ובאבל על פטירתו של יהודי זקן בן 93, שרובם לא הכירו אישית.
לא מדובר בכוכב קולנוע או אליל זמר מתוקשר, לא בראש ממשלה או רמטכ"ל, וגם לא בפרק סיום של תכנית ריאליטי או במשחק הגמר של אליפות כלשהי. בעידן המודרני, המחולן והציני שלנו, מה שמוציא מיליונים לרחובות זו עדיין התורה. כי הרי לא את הרב עובדיה האיש העריצו כולם, אלא את התורה שייצג. תורה שלא כולם הכירו ולמדו לעומק, אבל כולם העריכו וכיבדו. ואם בעולם השקר בו אנו חיים, עדיין אנו רואים במו עינינו כיצד מתקיימים דברי חז"ל על הכבוד לו זוכים העוסקים בתורה - הרי שאנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים ש"לא תישכח מפי זרעו".
כמה קטנים ועלובים, נלעגים ובזויים, נראו אותם טוקבקיסטים ואנשי תקשורת, שלא יכלו להתאפק עם בדיחותיהם המרושעות ותגובותיהם השמחות-לאיד, אפילו יום אחד. אותה אליטה זעירה, עילאית ומתנשאת של אתאיסטים ושמאלנים, הבטוחה מאז ומעולם שהיא-היא ישראל האמיתית, ומזלזלת בהמוני הצ'חצ'חים הפרימיטיביים. שהרי כידוע, יותר משהאתאיסט מזלזל באלוקים, הוא מזלזל באדם. כל מי שיש בו טיפת תבונה ורגישות אמור היה לדעת, שאם כה רבים מעריכים ומוקירים אדם מסוים, כנראה שבכל זאת יש בו משהו מיוחד. מן הראוי, לפחות, להתחשב ברגשותיהם, ולשמור את הזלזול המתנשא לפעם אחרת. היו כאלה שהצליחו בכך - היו כאלה שפחות. מה שבטוח, שעם כל שנינותם וחריפות לשונם, להלוויה שלהם לא יגיע אפילו אחוז אחד מאלה שהגיעו להלווייתו של הרב; ובעוד 500 שנה, כאיש כבר לא יזכור את שמם, צאצאי-צאצאינו עדיין יציינו אירועים היסטוריים בנוסח "הוא חי בזמנו של הרב עובדיה".
ובאמת, אפשר רק לרחם עליהם. על אלה שאת כל ידיעותיהם על הרב שאבו מהתקשורת, שהגחיכה והלעיגה את דמותו. אלה שמכירים מהרב עובדיה רק את השתלחויות לשונו, את סגנונו העממי, ואת פסיקותיו בנושא מסירת שטחים. מה הפלא שאין להם מושג על מה כולם בוכים? הרי מעולם לא למדו אפילו סימן אחד ביביע אומר, ולא היו מסוגלים להבינו גם אם היו מנסים. אלא שאם היתה להם טיפת ענווה, לפחות היו מכירים בכך שיש פה דבר מה שאינם מבינים, ומקשיבים קצת יותר לקולם של המיליונים הכואבים, במקום לשמוע רק את עצמם.
יותר משהיתה זו הלווייתו האישית של הרב עובדיה, היה זה מפגן חיזוק שאין כדוגמתו לכוחה של התורה, ולאמונתו של עם ישראל. עם ישראל חי, בריא, מאמין, אוהב ומכבד את התורה. מאתיים שנה של חילון וכפירה לא הצליחו לנתק אותנו מהיהדות, וגם לא שטיפת המוח התקשורתית והתרבותית, הנשלטת בידי אותו אחוזון קטן של עוכרי ישראל. עם ישראל האמיתי הוא זה שהיה אתמול בירושלים, בגופו או בלבו, לא בבתי הקפה בשנקין או בטיסה לגרמניה. הרב עובדיה הלך, אבל התורה נשארה איתנו, ועם ישראל ימשיך ויחיה איתה עד הגאולה השלמה.