אחד הנושאים החמים בבחירות האלה היה מעמד האישה. הבית היהודי החליט שלא רק שנותנים לנשים הזדמנות שווה לגברים, עוד נותנים להן עדיפות על פני הגברים, ומשריינים להן מקום. בסופו של דבר נבחרו שלוש נשים מעולות למקומות ריאליים. זה לא הפריע לליכוד להאשים שוב ושוב את הבית היהודי בהדרת נשים. אז אחרי שהוכחנו שהבית היהודי לא מדיר נשים, הבה נדון באופן עקרוני בשאלה האם נכון לשריין מקום לנשים, ומה מקומן של נשים בחיים הציבוריים ובמקומות העבודה?
מקומן של נשים בתפקידים ציבוריים
בעולם המערבי יש נטיה לתת לנשים הזדמנות שוה. הנטיה הזאת נובעת מתוך גישה שלפיה האדם הפרטי הוא מרכז העולם. בבחירת אדם לתפקיד ציבורי, השאלה היא לא ממי יפיק הציבור יותר תועלת, אלא איך אנו לא מקפחים את המועמד. אם מרכז העולם הוא לא הקב"ה אלא האדם, ממילא כל העדה כולם קדושים (כמו שטען קרח) וכל החפץ ימלא את ידו (כפי שהנהיג ירבעם), ואין שום סיבה להעדיף אדם אחד על פני רעהו, הכל שוים.
התרבות המערבית מקדשת מאד את הפרט. לדידה, הכלל, ההיסטוריה, המדינה וכו', אינם אלא אמצעים לשירות נוחותו וחשיבותו של הפרט. לפי זה, כאשר אנו שואלים מדוע יש לאפשר לאשה (או לאיש) להיבחר לתפקיד ציבורי, התשובה לא תהיה כי זה משרת את האינטרס הלאומי, התשובה תהיה כדי לתת הזדמנות לאותו אדם לממש את עצמו.
אבל אם מרכז העולם הוא הקב"ה, והעיקר הוא התוצאה שבני האדם צריכים להפיק כדי לעבדו, אם הנצח והערכים הנצחיים עדיפים על האדם הפרטי הרגעי - יש מקום לחלוקת תפקידים. יהודי אינו כגוי וכהן אינו כישראל, איש אינו כאשה, ולכל אחד מהם תפקיד אחר, כפי שליד יש תפקיד אחד ולעין יש תפקיד אחר, והיד איננה מקנאת בעין.
השאלה הנשאלת היא לא איך לתת הזדמנות שוה לכל פרט ופרט, אלא איך תצמח תועלת גדולה יותר לכלל.
עבודת ה' או עבודת עצמי
הדרישה לשוויון אינה עבודת ה', זאת עבודת עצמי, כי אני המטרה וה' האמצעי. לעמת זאת, אם המטרה היא לא העובד אלא ה', יש לבנות אומה שלמה המייצרת עבודת ה'. במקרה כזה, הדרך הטובה ביותר היא ליצור חלוקת תפקידים. מערכת לאומית אחת שבה כל אחד יודע את תפקידו ועושהו, ומתוך כולם מתגדלת והולכת מלכות ה'. במבט של נצח, במבט של כלל, יש מקום לבניית מערכת שבה כל פרט עושה את תפקידו ומשרת את המערכת.
תועלת לכלל תצמח מתוך חלוקת תפקידים. תועלת כזאת תצמח מתוך מערכת כללית שבה לכל אדם יש תפקיד. אם אנו תופשים שתפקיד כל אדם לעבוד את אלהיו והמטרה היא עבודת ה', כאשר האדם הוא כלי למטרה מסוימת, מתחייבת מכאן היררכיה וחלוקת תפקידים. בבית חרושת שנועד לייצר תפוקה איש לא יטען שכל העדה כולם קדושים ואסור שתהיה היררכיה. בגוף שנועד לעבוד, לא תהיה טענה כזאת. הכל מבינים שלמען המטרה יש שוים יותר ושוים פחות. בצבא איש לא יטען שצריך להיות שוויון בין כל החיילים, הכל מבינים שהצבא קיים בשביל לנצח במלחמה, וכל אדם יקבל תפקיד רק ע"פ שאלת התועלת שיכולה לצמוח ממנו לשם השגת המטרה. אם אנו תופשים את עצמנו כצבאו של ה', ימלא כל אחד את תפקידו. אבל אם המטרה היא לכבד את האדם - למה אדם אחד כן ואחר לא? כל העדה כלם קדושים.
ואין חריגים?
בהפטרה אנו קוראים על אשה שהנהיגה את העם, והיא עצמה מתחה בקורת על הגבר אשר עימה, אשר אינו יודע להיות גבר ולצאת למלחמה בלי אשה. חז"ל לומדים מכאן שאשה יכולה להיות בתפקיד ציבורי, אבל רק כאשר אין איש שמתאים לתפקיד.
למותר לציין, שגברים רבים שתורמים תרומה גדולה לתיקון הכלל, עושים זאת רק בזכות העובדה שמאחוריהם עומדת אשה שכל ששלהם - שלה הוא. התועלת המתקבלת משניהם יחד, אע"פ שבפעל האשה יושבת בבית, גדולה לאין ערוך מהתועלת שהיתה מתקבלת אילו פעל כל אחד מהם לבדו.
אמנם, הציבור שלנו התברך בנשים פעילות מאד, שבצד גידול משפחה גדולה ומפוארת, הן פועלות גדולות ונצורות גם בדאגה לכלל. הן עושות זאת לא מפני שהן מחפשות דרך לממש את עצמן ולהגדיל את כבודן. כשלעצמן, היו אולי מעדיפות לגדל את הילדים והנכדים. הן מגוייסות מבוקר עד ערב ופעילות בתחומים שונים, כי הפגמים במציאות מפריעים להן והן רוצות לתקן אותם. (אגב, גם במקרה של גבר, עדיף לבחור אדם שאינו חפץ בתפקיד המדובר וה' לקחו מאחר הצאן). שלש הנשים שנבחרו כעת בבית היהודי (כמו נשים נוספות במפלגות אחרות) מאד מקדמות את העניין ועם ישראל בודאי מתברך בהן. הכלל כולו מרויח מהפעילות של הנשים האלה יותר מאשר אילו היו הנשים האלה יושבות בבית ובעליהן היו פעילים במקומן. יתכן שבחלק מהמקרים תועלת רבה יותר תצמח לעם ישראל אילו האשה תפעל במישור הציבורי והבעל יהיה יותר בבית. ולכן דווקא מפני שהמטרה שלנו היא לא מימוש הפרט אלא התרומה לכלל, יש לעודד את הנשים האלה להשתלב בהנהגת העם.
ואולם יש לזכור שני דברים: א. אין זה האידאל של האשה, הנשים האלה הן חריגות. לא צריך לשאוף שתהיינה בהנהגה דווקא נשים. ב. לפעמים בהסתכלות מקומית אכן יכולה אשה מסויימת לתרום תרומה גדולה. אלא שיש להביא בחשבון גם את תופעות הלואי העקיפות שתגרמנה מכך בטווח הארוך. כל חריגה מהסדר גובה את מחירה, ומשפיעה בעקיפין גם על אנשים אחרים, שעלולים גם הם לחרוג מהסדר למרות ששום תרומה לכלל לא תצמח מכך.
התקלות הצפויות
אבל נניח שכולנו אכן רואים אידאל בכך שנשים תשתלבנה בתפקידים ציבוריים. מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם על כך?
כל מה שנכתוב בפרק הזה, נכון לא רק לגבי פוליטיקה, אלא לגבי שילוב נשים במקומות עבודה.
לכולנו ברור שכדי למנוע בעיות צניעות החינוך צריך להיות נפרד ותנועת הנוער צריכה להיות נפרדת. מה לגבי מקומות העבודה - למבוגרים אין יצר הרע?
תאמרו: זוהי טענה דמגוגית. את החינוך ותנועות הנוער אנו מפרידים כי זה בכוחנו, אין בכוחנו להפריד את מקומות העבודה. טוב, אבל מה אנו עושים כדי שזה יהיה בכוחנו?
יש היום אחוזים גבוהים מאד של ניאוף ושל גירושין. ברור שאם נפריד את מקומות העבודה האחוזים האלה לא ירדו לאפס. אבל מצד שני - ברור שהם ירדו בצורה דרסטית. האם אנו מוכנים לשלם מחיר של אחוזי ניאוף וגירושין גבוהים כדי שהחברה תהיה מעורבת? זה מחיר שוה?
חברה שיש בה אחוז אחד של מקרי ניאוף (כלומר שאחוז אחד של הגברים ואחוז אחד של הנשים היה חלק ממעשה ניאוף פעם אחת בחיים) היא חברה חולה מאד. בחברה כזאת - גם אדם שהוא חלק מה99% האחרים, הוא חלק מחברה חולה. ק"ו אם האחוז הוא דו ספרתי. גם אם אין ניאוף - חברה שיש בה אחוז דו ספרתי של גירושין היא חברה חולה. ואנחנו? אדישים.
אם בחברה מעורבת אחוז הניאוף (או הגירושין) הוא X, ובחברה נפרדת האחוז הוא X-1. מי מתיר לנו להקריב את האחוז האחד הזה בשביל האידאל של שילוב נשים?
בניית חברה טהורה
ולהבהיר: השאלה היא לא שאלה פרטית של אשה מסויימת (או איש מסוים) שהולכים לעבוד במקום מעורב והשאלה היא האם הם עלולים להכשל. איננו חושדים באיש מסויים שעלול להכשל. השאלה היא איך משפיעים על החברה כולה ולא איך משפיעים על איש זה או אחר. אם אדם צדיק הלך לעבוד במקום מסויים ולא נכשל, ובעקבותיו הלך אדם אחר ונכשל - מה הועלנו? בסוף מישהו נכשל. לא כל אדם שעובד במקום מעורב נכשל, אבל החברה היא זו שמעניינת אותנו. איך אנו יוצרים חברה מקודשת. איך אנו יוצרים עם מקודש. איך נראה הסך הכל שעליו בנויה המדינה.
גם אם התרומה שיכולה אשה לתרום לעם ישראל היא מאד גדולה - האין זו מצוה הבאה בעבירה? הצר שווה בנזק המלך? (גם אם אשה א תורמת לעם ישראל ושומרת על כל גדרי הצניעות, ובעקבותיה אשה ב נכנסת לחיים הציבוריים וחוטאת, במבחן התוצאה זוהי מצוה הבאה בעבירה).
יש מי שיאמר: "מה אכפת לי? אני אחראי לאחרים? אני אחראי למבחן התוצאה? העיקר שאני בסדר". בעלי הגישה הזאת, כדאי שכלל לא יעסקו בענייני ציבור. למה אדם הולך לעסקי ציבור? כדי לדאוג לעצמו או כדי שהעולם יהיה מתוקן? תנאי בסיסי לעיסוק בצרכי ציבור הוא להיות אכפתי ואחראי לכל דבר, ולענות על השאלה הנ"ל בנחרצות: "השאלה היא איך יהיה העולם מתוקן יותר במבחן התוצאה. אני לא משרת את עצמי אלא את הציבור. באתי לתקן את העולם. רק מבחן התוצאה הוא החשוב". מי שלא עונה כך - דואג לעצמו ולא לציבור, ומוטב שישאר בבית.
ומי שאומר: נבנה חברה מעורבת ונקפיד על כל מה שצריך להקפיד, שיבדוק היטב האם הוא יכול לכסות את הצ'ק הזה. האם הוא מסוגל לבנות חברה שבה אין אפילו אחד שלא מקפיד. השאלה היא לא האם תיאורטית זה אפשרי, השאלה היא האם זה יתקיים למעשה.
וגם לגבי מי שלא נכשל באופן מעשי בגילוי עריות. האמנם קרבתו היתרה לנשים אחרות (או קרבתה של אשה לגברים אחרים) אינה פוגעת בצניעותוה? בשלמות מחשבותיוה? כמה צדיקים יש בסדום שכשהם מוצאים את עצמם בעבודה עם אשה אחת (או אשה שמוצאת את עצמה עם איש אחד) הם ילכו הביתה ויפסידו כמה שעות עבודה? אשה שמשמשת בתפקיד חשוב שמחייב אותה להפגש עם גבר ולסגור אתו עסקה, הלא יהיה עליה לחץ עצום ללחוץ את ידו, היא תעמוד בלחץ? האם לא יהיה יחוד בפגישה ביניהם? האם חברתה שתלך בעקבותיה למקצוע מעין זה, תעמוד בזה אף היא?
ואח"כ מתלוננים על הטרדות...
כל זה נכון לא רק גבי פוליטיקה אלא לכל המשק, אבל שבעתיים בפוליטיקה. במדה מסויימת כל איש ציבור הוא איש שכל הציבור ממשמשים בו, וכשזאת אשה - זה לא נעים ולא צנוע. הרכילות והחיכוך בציבור אינם מוסיפים צניעות.
מה עושים בתכלס?
העולם שאנו חיים בו הוא עולם מעורב, זה המצב ועם זה אנחנו צריכים לתפקד.
לכן, כל עוד זה המצב, אין לנו התנגדות שנשים תייצגנה אותנו בכנסת. אנו גאים בנשים שנבחרו מתוך הציבור שלנו, וסומכים עליהן שתעשינה הכל לפי ההלכה. אנו סומכים עליהן שנמשיך להתברך בהן כמו שהתברכנו בפעולתן הציבורית עד היום.
אבל צריך לזכור שזה לא האידיאל שלנו. ולכן: א. לא צריך לשאוף שתהיינה דווקא נשים, ולשריין להן מקום. ב. לא צריך להתנצל על כך שהאשה אצלנו לא שוה לאיש. ג. צריך לחשוב איך מיום ליום אנו מפרידים יותר ויותר את כל מה שאפשר להפריד.
בינתים נקפיד שבעתיים על כל הלכות יחוד, נגיעה וכו', ותמיד לפי הדעה המחמירה. ונעשה כל שביכלתנו כדי לצמצם למינימום את התערובת בין המינים.