אתמול שלחו תושבי עמונה מכתב חריף למנהיגי הבית היהודי בו אמרו להם שלאור חוסר הנחישות שלהם לצאת למאבק על עמונה הם אינם רוצים להיפגש עמם. רבים מחברי התרעמו על המכתב החריף וטענו כי תמיכה בחוק ההסדרה היא מס שפתיים וכי מנהיגי הבית היהודי צודקים בהתנהלותם בניסיון לקדם את פתרון "מתווה נכסי נפקדים" וכי אין סיבה להכריז על יציאה למאבק. לצערי הם טועים. ובגדול. ברור לכל מי שבקי בנושא שמתווה "נכסי הנפקדים" יקרוס. בעיקר כיון שבג"ץ גלגל מכל המדרגות את הפתרון הסולידי בהרבה בנתיב האבות. על הפתרון בנתיב האבות עמלה במשך חודשים "ועדת ההסדרה" ובה נציגי ראש הממשלה ומשרד המשפטים. ההחלטה של בג"ץ לא לקבל את המתווה הוכיחה כי הוא אינו מתרשם ממאמצי המדינה למצוא פתרונות משפטיים לסוגיות מקרקעין ביהודה ושומרון. מבחינתה "לדרג המדיני אין מעמד מיוחד בהליך השיפוטי", כפי שנכתב באותה החלטה. מתווה נכסי נפקדים מורכב בהרבה המתווה שהוצג בנתיב האבות, צריך להיות עיוור כדי לחשוב שבג"ץ יאשר אותו. לכן המשך ההצגה של המתווה הזה כסוג של "פתרון קסם" שישאיר את עמונה על ההר, הוא במקרה הטוב ווישפול ת׳ינקינג ובמקרה הרע זריית חול בעיני הציבור.
גם אם נניח משום מה שהמתווה יכול להצליח בקונסטלציה כלשהי, הרי שכיון שהרס עמונה אמור להתבצע בחנוכה, אין מספיק זמן כדי לבנות אותו ולהוציא אותו אל הפועל. מה שיקרה דה פקטו הוא שאחרי החגים ייפול האסימון שאכן זה המצב ואז נישאר בלי שום פתרון רלוונטי. אחד הכללים החשובים בפוליטיקה הוא לעולם לא להסתמך על מסלול אחד, בוודאי שמדובר באחד בעייתי ומורכב. ולכן ההסתמכות הבלעדית על הפתרון הזה היא שגיאה קשה.
בנוסף, מי שביקר את התמיכה בחוק ההסדרה התעלם מההבדל שבין תמיכה בחוק ההסדרה בליכוד לבין תמיכה והובלת חקיקתו על ידי הבית היהודי. הבית היהודי אינו חלק ממפלגת השלטון, הוא סך הכל מרכיב בקואליציה. אך דווקא עמדה זו נותנת לו במקרים כאלו כוח רב יותר. החרדים משתמשים פעם אחר פעם בעובדה זו כדי ללחוץ על ראש הממשלה עד שיקבל את דרישותיהם. גם נפתלי בנט עשה זאת יותר מפעם אחת והצליח. החלטה של הבית היהודי להתנות את התמיכה בתקציב המדינה בחקיקת חוק ההסדרה הייתה מחייבת את נתניהו להתאמץ יותר במציאת פתרון ולהפעיל לשם כך את מלוא כובד משקלו. אם כל חוסר אהבתו לבית היהודי, נתניהו לא היה ממהר ללכת לבחירות כיון שהוא לא מוכן למצוא פתרון להחרבת עמונה.
נקודה נוספת ומשמעותית היא שהבית היהודי משדר שהחרבת עמונה היא לא אסון. לכאורה מדובר בסך הכל במאחז בודד. אך התייחסות זו, מעבר לעובדה שישנה משמעות גם להחרבת אותו מאחז, היא חמורה כיון שהיא מתעלמת מהמשמעות מרחיקת הלכת של ההרס על כל ההתיישבות ביו"ש. הנפת דגל לבן עוד לפני שהקרב החל היא בעל השלכות חמורות כלפי המאבקים הבאים במצפה כרמים, עפרה ולצערי עוד מקומות רבים. הקו האדום המגדיר על מה הולכים למאבק הולך ומתרחק בכל ויתור שכזה. החרבת עמונה ללא קרב היא חלק מפיחות זוחל ביכולת של ההתיישבות להתגונן בבג"ץ. אתרים יותר ויותר "בקונצנזוס" נמצאים על כוונת ארגוני השמאל, ובג"ץ מרשה לעצמו יותר ויותר להורות על הריסה גם במקומות בהם לא היה מעז לחשוב על כך בעבר. הרס עמונה יהווה זריקת מרץ לשמאל הקיצוני להמשיך לפעול ביתר שאת במישור הבג"צי.
ולבסוף, בנט לא יכול לדבר על הובלת "שינויים אסטרטגיים" במעמד התיישבות ביהודה ושומרון כאשר הוא בוחר להפסיד מראש בקרבות הטקטיים. איזו לגיטמציה תהיה לו לטעון ש"אין עם כובש בארצו" אם במקרה של הריסתה הלא מוצדקת והלא מוסרית של עמונה, הוא עמד בצד.
ולכן, צדקו אנשי עמונה שקראו למנהיגי הבית היהודי להוציא את הראש מהחול ולצאת קצת מאזור הנוחות שבין מנדלבליט למרים נאור. יש זמן המתאים למציאת פתרונות נוחים, אבל במקרה עמונה - אנחנו כבר בזמן פציעות.
הכותב הוא ראש היחידה האסטרטגית במועצה אזורית שומרון