לפני שלושה שבועות העלתה אמא לחניך במחנה סיירים פוסט המתאר הפרדה בתור לקיוסק במחנה. תור לבנים, ותור לבנות ומי שלא יעמוד בתור הנכון, לא יוכל לקנות בקיוסק. לאחר שעה היא כתבה שהיא דיברה עם מזכ"ל התנועה, יאיר שח"ל, שאמר לה ש"הדבר נעשה ביוזמה מקומית ולא על דעת ההנהלה" וכבר יום קודם ניתנה הוראה להוריד את המחיצה.
בראשית דבריי אני רוצה להציג גילוי נאות: הייתי חניכה, מדריכה, קומונרית ועבדתי כרכזת בתנועת בני עקיבא. אני מכירה ומוקירה את התנועה. אני לא רוצה לעסוק כאן בהרחבה בעניין ההפרדה, אגיד רק כך: הפרדה בין בנים לבנות במקומות שאינם פרטיים (כגון שירותים, שינה וכו') מייצרת בועה מלאכותית שלא מלמדת ומחנכת את הדרך הראויה והצנועה בה ניתן לנהוג בחברה מעורבת.
ראשית, יישר כוח על התגובה המהירה והעניינית של המזכ"ל. זה לא דבר ברור מאליו שבאמצע תקופה עמוסה של מחנות קיץ המזכ"ל מקדיש את זמנו לכך. מאידך, זוהי תגובה שצריכה לכל הפחות לעורר אותנו למחשבה. מי היה אחראי על "היוזמה המקומית"? לאחר המחנה עלה פוסט של הרב דוד בן מאיר, שהיה רב מחנה הרא"ה שנים רבות. הוא כתב כי הוא נתן את העצה להפרדה למוכר בקיוסק כדי להכניס סדר לתור. המוכר שמע לעצה והמחיצה הוקמה.
הרבה פעמים אנחנו נוטים לזלזל באנשים שמקבלים את ההחלטות הקטנות, ואנחנו לא מבינים שאלו ההחלטות שמשנות מדיניות. חניכי התנועה לא נמצאים בישיבות הנהלה ולא מודעים לתהליכים הגדולים אותם מנסים להנחיל להם. במקום זה, הם פוגשים את המוכר בקיוסק במחנה, את המדריך בסניף ואת הקומונרית. בדברים הקטנים הם משפיעים עליהם הרבה יותר מאשר החלטת הנהלה כזאת או אחרת.
וכאן אני מביעה את הכאב הגדול שלי. חלק גדול מאד מחניכי בני עקיבא ומהציונות הדתית לא פוגשים רכזים/ות וקומנריות שהם יכולים להזדהות איתם. שדרת הרכזים/ות של התנועה לא מספיק מגוונת ולא מאפשרת להשמיע קול שונה מהמיינסטרים הקיים היום בתוך בני עקיבא. כרכזת עם עולם דתי-פתוח-פמיניסטי שהביעה את עמדותיה, קיבלתי לרוב תגובות מזלזלות בעומק המחשבה, במתינות הדתית. העולם הדתי-הפתוח נדחק לשולי התנועה והזלזול לא מאפשר מקום שניתן בו לצמוח ולגדול.
ההשפעה של זה ניכרת בדברים הקטנים, כגון מי מגיע לדבר עם חניכים ומדריכים בסמינריונים? מה נמצא בראש סדר העדיפויות בימי העיון של הקומונריות? מי כותב את חוברות ההדרכה? אלה הדברים שמשפיעים על החניכים ועל האוירה בתנועה.
ריעות מרקוביץ-ונגרוברצילום: ללא
אני לא מעוניינת שכל רכזי בני עקיבא יחשבו כמוני, להיפך. אני מאמינה שהתנועה והציבור הדתי בכלל יכול להתפתח מתוך דו-שיח ולימוד משותף ופורה. העמקה בנושאים והתבוננות מתוך מספר נקודות מבט שונות שהן תוצר של בתי-מדרש שונים. ההבנה שאלו ואלו דברי אלוקים חיים מחוייבת המציאות כדי לאפשר לכל חניכי התנועה להרגיש שהם חלק, ושאינם "בנים חורגים". התנועה לקחה על עצמה בשנה האחרונה כמטרה להגדיל את התנועה. אני קוראת להגדלה לא רק בפן הפיזי ובמספר החניכים, אלא הגדלת השיח, הרחבת המושגים בהן התנועה מדברת על עולם דתי וערכי.
יש צורך להביט למציאות בעיניים ולהגיד ביושר כי חוסר הגיוון בדעות הקומונריות והרכזים/ות אינו אשמת התנועה בלבד. בעיני זהו תוצר גם של ציניות וחוסר אמון כלפי תנועת הנוער שקיימת בציבור הדתי-הפתוח. מכאן אני קוראת לכל חברותיי וחבריי שבני עקיבא חשובה להם, בואו והיו חלק בחינוך ובהעברת העולם הדתי והערכי שלכם לחניכי התנועה.
לפני שבוע וחצי התחלנו את חודש אלול, מי בסליחות, ומי רק באמירת "לדוד ה'". זכינו שיש לנו "בילט-אין" בלוח השנה 30 יום להתכונן להמלכת ה' וליום הדין. כל יום אנחנו מתקרבים קצת, מנסים לתקן עוד משהו קטן לקראת הימים החשובים. אנחנו למודי תהליכים ויודעים שלא נגיע אל התיקון בבת אחת, יש צורך באיזונים ובפעולות קטנות. עוד רכזת, עוד קומונרית, עוד מוכרת בקיוסק שחושבים אחרת, שיביאו שפה שונה לתוך התנועה ואני מאמינה שנצליח ביחד לייצר מרחב שבו לכל חניך וחניכה בתנועה יש מקום.
בואו לבני עקיבא!
ריעות מרקוביץ-ונגרובר היא רכזת הצעירים של תנועת נאמני תורה ועבודה