טור הושיטו יד: על הבדידות של מתמודדי הנפש

בואו נדבר על הבדידות של המתמודדים. למתמודדים קוראים מתמודדי "נפש", כן? אומרים לאנשים שהבעיה שלהם היא ב"נפש", שמה שמפריע להם זאת האישיות שלהם, ושמה שיש להם זאת בעיית התנהגות (מה נשאר מאיתנו בני האנוש אם לוקחים מאיתנו את כל האישיות או את כל ההתנהגות?).

במשך המון שנים אומרים להם שהם צריכים טיפול, שולחים אותם לטיפול ומטפלים בהם, בעיקר בעיקר בטיפולים פרטניים, אחד על אחד. שנים על גבי שנים. מתחת לפני השטח מחלחלת בתוכם התחושה שהבעיה שלהם היא ממש בכל תחום, ותמיד, ולתמיד, ושבאופן כללי קשה להם להסתדר בחיים ובמיוחד בתוך קשרים קרובים.

הם מוכנים לתת לכל העולם מקום, ורק להם לא נשאר

איכשהו, מפה לשם, ובגלל שהם כל כך רגישים וחוששים לפגוע בנו, במי שנמצא סביבם, הם לא מעיזים לפתוח את הבעיות והקשיים שלהם מולנו, אלא רק בתחום הצר שבין מטפל למטופל. הם מתביישים לדבר על מה שכואב להם ומפריע להם עם מי שהוא לא איש טיפול, ואחרי כל כך הרבה שנים וסודיות מערכתית, הם גם חושבים שהקשיים והמחשבות והרגשות שלהם לא ראויים לבוא בקהל, כי זה הם שלא מסתדרים בעולם, ואנחנו מסתדרים בלי שום בעיה, והם צריכים פשוט להסתדר איתנו כמו שאנחנו, אבל שאי אפשר להסתדר איתם כמו שהם, כי להם יש בעיה. באישיות. בהתנהגות. שהאופי שלהם הוא הפרעה.

אני כותבת את המילים האלה והלב שלי כואב. פיזית. האנשים הכי רגישים, עם הלב הכי גדול, אלה שמרגישים כל אחד מאיתנו בדקויות שאנחנו בעצמנו לא מצליחים להרגיש - מוכנים לתת לכל העולם מקום, ורק להם לא נשאר. ככל שעוברות השנים והבעיות לא מסתדרות, הם הולכים ומפחיתים את הקשרים החברתיים הקרובים שלהם. בעיקר כדי לא לפגוע בנו.הם יודעים היטב איך להסתיר את הקושי שלהם, ואיך להעלות חיוך על הפנים שלהם גם כשהלב שלהם שבור. והם יחכו לדבר על זה רק עם המטפל שלהם, ולא עם אף אחד אחר.לפעמים זה מסתדר ומצליח, אבל לא תמיד.

בדידות. צילום: shutterstock

הם לא מספרים, הם לא רוצים להפחיד ולא רוצים לפגוע

ובני אנוש לא יכולים לחיות בלי קשרים חברתיים. ברוב המקרים הם הולכים וממעטים את הקשרים שלהם, כי על הדברים הכי חשובים הם לא מצליחים לדבר איתם, ואחרי שנות התמודדות רבות, הם לא בטוחים איך ואם אפשר לעשות את זה במרחב שהוא לא מרחב טיפולי. כי זה מציף אותם, כי זה מגיע בעוצמה, כי הם לא רוצים לפגוע באנשים שהם הכי אוהבים. אז הם מתרחקים.

והמרחב החברתי שלהם הולך ומצטמצם. ואז גם החברים שלהם מתרחקים מהם. לא כי הם לא רוצים בקרבתם, אלא כי גם הם מפחדים לפגוע, וגם הם לא מצליחים להבין למה כשהם מרגישים שמשהו קורה, ושבדיוק מתקרבים - פתאום החבר שהם כל כך אוהבים - הולך צעד אחורה ונעלם, ולפעמים חוזר ולפעמים לא. זה שבר גדול הדבר הזה. לכל הצדדים.בני אנוש לא יכולים לשרוד בלי קשרים חברתיים. ואם קשר קרוב יכול להתבצע רק פעם בשבוע, מול מטפל, אחד על אחד, אז אין קבוצות ואין קשרים חברתיים, וגם אין קשרים קרובים.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאמכתב לראשי ישיבות ובתי מדרש: האם אתם יודעים לזהות מתמודד נפש אצלכם?

  21/09/22 09:53

מתמודדי נפש שנמצאים באותן קבוצות ובאותם מרחבים קהילתיים לא יודעים אחד על השני. הם לא מספרים, הם לא רוצים להפחיד ולא רוצים לפגוע. גם כשממש לידם יושב מישהו שהוא בדיוק בדיוק כמותם. שגם הוא לא מספר כי הוא לא רוצה להפחיד ולא רוצה לפגוע. הם לא יודעים אחד על השני, והסבל שלהם הולך וגדל. אם הם רק היו יודעים זה על זה, גם היה להם הרבה פחות סוד וגם היה להם מישהו לחלוק איתו בלי שצריך להסביר לו או להרגיע.

לא לפחד לחבר כשאנחנו רואים ניתוק

האנשים הרגישים כל כך, שחוששים כל כך לפגוע, לא צריכים להיות מבודדים מהחברה. צריך לחבק אותם, ולזעוק לתוך כל מרחב שאנחנו נמצאים בתוכו שהוא מרחב בטוח, שאפשר להיות בו הכל, ומותר להרגיש בו הכל, וגם אם סוער וגם אם מציף - זה מותר, וזה בסדר, ויותר מזה - זה מעיד על קשר. כשכועסים, כשנבהלים, כשמפחדים, כשבוכים, כשמעצבנים - זה אומר שיש שם מישהו שאפשר לעשות את כל זה מולו, שזה מקום בטוח.

כמו בכל דבר בתחום הזה - הם לא יוכלו לעשות את זה לבד. וגם אנחנו לא. אנחנו צריכים להיות ערים ומודעים ורגישים, ולראות ולעזור וללוות ולתת יד ולחבק ולא לפחד לחבר כשאנחנו רואים ניתוק. גם אם יכעסו עלינו. אנחנו נוכל להחזיק את זה ולדעת שזה אומר שיש כאן קשר, ונוכל להושיט להם יד, ולחבר אותם לעוד מישהו שכואב לו בלי שיצטרך להסביר איך ומה בדיוק. אסור לנו להשאיר אותם לבד.