רוב ימי אלול מאחורינו, וכל התלמידים והתלמידות החדשים כבר עברו את תקופת ההתאקלמות הראשונית. החגים המתקרבים יוצרים מתח רוחני משמעותי ובית המדרש רווי בתפילות משמעותיות יותר, לימוד בהתמדה רבה יותר ואותו מושג שלעיתים נראה חמקמק למדי 'יראת שמים', נתפס כמוחשי וברור יותר בדמות הקפדה יתירה במצוות, כובד ראש ומאמץ רוחני ניכר.
לכיוון זה מנותב המאמץ החינוכי של ראשי הישיבות והמדרשות, מאמץ ששיאו ביום הכיפורים, והוא מתפרץ כשמחה עצומה עם קבלת עול מלכות שמים בסופה של תפילת נעילה בואכה חג הסוכות ושמחת תורה. בתקווה שימים מיוחדים אלה יקרינו את חיוניותם על פני השנה כולה.
רוב רובם של הבאים בשערי בתי המדרש רוצים, מסוגלים מזדהים ושמחים עם המאמץ המתואר כאן, אך כמה מאיתנו, העומדים בראש בתי מדרש, מנסים לאתר ולזהות את אלה שעבורם כל אוירת אלול והימים הנוראים עשויה להיות שונה לחלוטין?
כוונתי היא לכל אותם בחורים ובחורות שלומדים היטב לאורך השנה אך לצד הלימודים הם נושאים עוד מטען שלא תמיד הוא קל משקל בדמות התמודדות נפשית קלה יותר או פחות.
האם בדקנו כמה תלמידים יושבים בבית מדרשנו שתפילתם הארוכה או הקפדתם במצוות מסויימות איננה ביטוי של יראת שמים אלא של טורדנות כפייתית ocd? האם יש לנו מושג מיהו התלמיד שעבורו 'חזרה בתשובה', וידוי 'על חטא', ועוד כמה קטעי תפילה, פוגשים עולם של התקפי חרדה או שבזמן שכולם שרים בדבוקה אחת 'מראה כהן', הוא פשוט לא מסוגל להיות שם בשל חרדה חברתית?
אני נוקט כאן בכוונה תחילה דוגמאות של התמודדויות 'קלות' שמאפשרות השתלבות מלאה בעולם בית המדרש. אך לצידן ישנם תלמידים שמתמודדים עם תופעות מורכבות יותר כמו דיכאון שגם אם קלינית מוגדר כעת כלא חמור אך מחייב מאמץ יומיומי עצום על מנת לקום מהמיטה ולהיות חלק מההתרחשות. או הפרעת אכילה שנראית כביטוי של הסתפקות במועט או שמירת משקל אך מהווה עיסוק סיזיפי ומתיש עבור הסובל ממנה.
האם עצה טובה לבחור שאומר שאיננו מסוגל לקום מהמיטה, בסגנון: "...אז תתאמץ יותר ובסוף תצליח", מועילה לכולם? האם לקחנו בחשבון שיש מי שעצה כזו פוגשת אותו במקומות החלשים ביותר שלו ורק גורמת נזק?
כאב לבת מתמודדת נפש אני יכול להעיד על עצמי שעד שלא נקלענו כמשפחה לעולם המתמודדים, לא היה לי מושג קלוש על המגוון הרחב של ההתמודדויות הנפשיות אך בעיקר לא היה לי צל של מושג על ההיקף הרחב מאד של האנשים 'הרגילים' שסובלים מהן. הסיבה לכך היא פשוטה, רבים מאד ממתמודדי הנפש ובני משפחותיהם אינם משתפים בכך את מכריהם מחשש לדחיה ולחוסר הבנה. חוסר השיתוף הזה מוביל להשלכות חמורות יותר כגון הימנעות מבקשת סיוע מקצועי בזמן הנכון, הימנעות שרק מחריפה את הסבל ומביאה לכך שכאשר כבר יש התערבות מקצועית היא רדיקלית יותר.
בעיה שיכולה היתה לקבל מענה בעזרה פסיכולוגית מסויימת זוכה למענה באיחור של לעיתים למעלה משנתיים אך אז כבר נדרש אליה פסיכיאטר עם טיפול תרופתי, ובעיה שניתן היה לקבל מענה עבורה בעזרת פסיכיאטר זוכה לעיתים למענה מאוחר אך המחיר הוא בשלב הזה כבר נדרש אשפוז.
התיאור הזה נכון למדי בחברה הכללית, אך בחברה הדתית הוא כנראה חמור אף יותר.
הסטיגמה שיש במדינת ישראל כלפי מתמודדי הנפש על כל הקשת הרחבה שלה, היא מהקשות ביותר בעולם המערבי, והיא כאמור, מסכנת חיים.
דוקא אותה קהילה דתית שיודעת כל כך לחבק ולסייע בכל מצוקה, הופכת למקור של אימה וחשש עבור המתמודדים שחוששים מתגובת הקהילה, התגובה המודעת אך בעיקר, זו הלא מודעת.
התוצאה של כל זה היא את – הסובל לא מבקש עזרה, וגרוע מכך, עושה מאמץ להסתיר את הקושי; ראש הישיבה, רב הקהילה או חברי הקהילה, לא מודעים לבעיה וממילא מבחינתם היא לא קיימת, כך שאין צורך ללמוד אודותיה ולהעמיק בה. וכך אחת הסוגיות הנפוצות אך לא מדוברות, יורדות אל מתחת לרדאר הציבורי.
על מנת לשנות את המצב יש צורך ב:
1. להבין שההיקף של אתגרי הנפש הוא עצום ונמצא כמעט בכל מוסד וקהילה בהיקף כזה או אחר.
2. לגלות סקרנות, להבין במה מדובר, לשאול וללמוד כיצד נכון להגיב וחשוב אף יותר – כיצד לא להגיב ומה לא לעשות על מנת שלא להציף קושי או ח"ו להחריפו.
3. לדבר על זה! ממש כמו שמדברים על כל דבר אחר. ראש ישיבה שבשיחותיו יתייחס לקשיים רגשיים ונפשיים, יזכה מן הסתם ללא מעט בקשות לשיחות באופן פרטי מתלמידים שעד עתה לא חשבו שיש להם עם מי לדבר. שיחה פתוחה, אמפטית וכנה מאפשרת לאנשים לדבר ולשתף.
4. האם שיחה פותרת את הבעיה? ממש לא, אך היא נותנת לגיטימציה לקושי. טיפול מקצועי יינתן ע"י גורם מוסמך, אך הידיעה של התלמיד שהישיבה נמצאת מאחוריו ותומכת בו, עשוייה לשפר בצורה משמעותית את הטיפול.
הרב ד"ר יהודה אלטשולר. ראש תכנית "עשה לך רב". ראש בית המדרש הגבוה לתורה שבאוניברסיטת בר אילן ואב לבת מתמודדת נפש