לימוד בחזרת הש"ץ
רבנו ראה תלמיד שלומד בחזרת הש"ץ ונזף בו: "אפשר להיות תלמיד חכם בלי ללמוד
בשמונה עשרה" (הרב אליהו מאלי. ועיין מ"ב קכד ס"ק יז)
קשה על תוספות
רבינו היה אומר: כאשר לומדים תוספות, ודאי יש להקשות ולברר, אך כשאומרים
"קשה על התוספות", איננו מתכוונים שהתוספות קשה, אלא שהשכל שלנו קשה, ושאנו רחוקים מהבנתו כך לומדים ביראת שמים. כל עיוננו הוא לקרב שכלנו אל השכל של התוספות (הרב צבי טאו)
לימוד זכות
רבינו היה מדגיש שלדון לכף זכות אין פירושו לומר דברים שאין מאמינים בהם או לומר דברים בעלמא כדי לצאת ידי חובה, אלא לדון דין אמת (כמתבאר בסוגיא שבת קכז ב שדנו לכף זכות תלמידי חכמים אפילו על אפשרות רחוקה, ובסוף התברר שאכן היה אמת).
מלחמה על ארץ ישראל
אחרי מלחמת ששת הימים, רבנו לחם נגד הזרם, והיה כמעט היחידי שסבר שאפשר להחזיק בכל חלקי ארץ ישראל שהצטרפו בחסדי ה', אף לכרוז של תנועת ארץ ישראל השלמה סירב לחתום, כיון שאין זה נכון ועבר הירדן עדיין חסר לנו. לאט לאט דבריו חדרו בתוך הלבבות והמוחות, וגם מכוח זה נוצר גוש אמונים. על אף שלא כולם הבינו דבריו, רבינו חזר על דבריו ללא הרף, כך שלאט לאט חונכו. הוא לא סבר שיש לכופף חס וחלילה את התורה כדי להתאים אותה לרמת הציבור, אלא אדרבא, יש לרומם את הציבור אל המדרגה הנכונה של התורה, כך עשה והצליח (הרב זלמן מלמד)
אצילות
גם כאשר רבינו חלה בסוף ימיו, שמר על אצילותו בכל סדרי חייו, למשל, המשיך לא להתקרב אל המזון אלא להרים אותו אל פיו (הרב אליהו ברין)
יראת שמים בפורים
פעם באמצע מסיבת ליל פורים בישיבה, רבינו עזב פתאום. התלמידים רדפו אחריו ושאלוהו למה? אמר: גם בפורים צריך יראת שמים בישיבה אין די יראת שמים (הרב בנימין אייזנר)
פעילות למען א"י וביטול תורה
כאשר תלמידים שאלו את רבינו אם השתתפות בפעולות למען ארץ ישראל בזמן ההפגנות הגדולות, אינה ביטול תורה, השיב שיש צורך בבירור אם זו מצוה שיכולה להעשות ע"י אחרים (מועד קטן ט).
הוא הדגיש שיש תקנות של העיריה בדבר המודעות, וצריך להיזהר שלא לתלות מודעות בלי רשות (הרב יחיאל כונן)
אנכי והילדים
כאשר רבינו היה מלמד את הפסוק מישעיהו "הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי ה' ", היה מדגים את העניין ובאומרו "אנכי" הצביע על עצמו, ובאמרו "והילדים אשר נתן לי ה' " הצביע על התלמידים (הרב אליהו מאלי)
זהירות בחברו
רבינו סיפר בחודש אלול על אדם, שערב היום ראשון שיש לקום לסליחות, הזהיר את כל בני הבית ובמיוחד את המשרתת היתומה שתעיר אותו בזמן, ואוי ואבוי אם היא לא תעיר אותו בזמן, והוא כל כך הפחיד את הנערה המסכנה שמרוב לפחד לא עצמה עין, עד שמעט לפני שהגיע הזמן להעירו נרדמה מרוב עייפות. לאחר איחור רב התעורר האדון, הציץ בשעונו, ראה שאיחר, הקים קול צעקה גדולה, איים על חייה של המסכנה, רץ בבהלה לבית הכנסת מצא את הציבור אומרים כבר סליחות, הצטרף אליהם הכה על חזהו: חטאתי, עויתי, פשעתי, אמר רבינו ומה יועיל אחרי ששפך דמה של הנערה היתומה, כאילו העיקר להיות בסליחות ויראו כמה הוא צדיק (ר' חיים איבגי).
גדול המצווה ועושה
רבינו הסביר "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קדושין לא א), בגלל שבכך המצווה מתקרב אל המצווה (הרב אליהו מאלי)