אתה וחבריך שואלים: מה אפשר לעשות? - שאלה זו מתבקשת מכל מי שחש אחריות כלפי עם ישראל ומדינת ישראל. בשעה שהטרור מאיים על מדינת ישראל, בשעה שכוחות הביטחון מתאמצים להדוף אותו, בשעה שדם נקיים נשפך, צריך כל אזרח נאמן לשאול את עצמו: כיצד אני יכול לסייע למדינת ישראל, כיצד אני יכול לתרום לחברה הישראלית? מהי חובתי כלפי עם ישראל? מה ה` דורש ממני בימים טרופים אלו? ובכלל, כיצד אני צריך להגיב?
ימים אלו הם שעות מבחן לכולנו. ימים מיוחדים, נשגבים, נוראי הוד. הם אינם ימים רגילים. לכן, קיימת תחושה צודקת שזה אמור להתבטא בהתנהגות האישית. יתרה מזו: איומי הטרור יוצרים מתח בחברה. חרדות מחלחלות בכל אחד ואחד מאתנו, במינון נמוך או גבוה. גם אם נתכחש לכך, לא תשתנה עובדה זו. המתח חודר ומצטבר. אם נצליח לנתב את המתח לכיוונים בונים, מה טוב. אם לא, הוא יהפוך לרעל המכלה את הנפש ואת הלב. לכן, ודאי שצריך לעשות. אך מה?
להתנדב ולתרום למען החברה! זוהי משימתם הגדולה של בני הנוער. התרומה מופנית כלפי העם וכלפי הארץ - החל מהושטת עזרה לעולים ולקשישים, וכלה בסיוע בקטיף ובעבודות חקלאיות אחרות ובשמירה על ``ארץ ישראל יפה``. יש שההתנדבות בתחומי סעד וחקלאות איננה מספקת אותם, תרומה למען החברה נשמעת באוזנם מוכרת ואפרורית. התנדבות חברתית היא ``קטנה`` עליהם כיוון שהיא ``מצומצמת`` ו``פרטית``, ואיננה מהווה מענה ישיר לאיומים הבטחוניים הבאים עלינו. הם מחפשים אתגרים כלל-ישראליים ``באמת`` גדולים.
זוהי טעות! התנדבות חברתית, סיוע לחקלאות, סעד עזרה לנזקקים - הם ``באמת`` גדולים. ב``ה, אנו חיים במדינה. במדינה קיימת חלוקת תפקידים. כל אחד פועל בתחומו, אבל הפעולות מצטרפות יחד ומאפשרות למדינה לתפקד בצורה נאותה. כך גם התנדבות אחת מצטרפת להתנדבות אחרת, ויחד הופכים את מדינת ישראל ל``גן-עדן`` עלי אדמות. דווקא בימים אלו, הקלה על המצוקות האישיות ה``קטנות`` מאפשרת להתמודד בהצלחה עם המצוקות הגדולות. אדם בודד שזכה לביקור, זוג עולים שקיבלו סיוע, חקלאי שהסתייע במתנדבים כדי לקטוף את כל יבולו, חולה שחיזקו את נפשו ועודדו אותו - שמחים וגאים לגור בארצנו ובזים לכל מבקשי רעתנו. אויבינו מנסים להמאיס עלינו את ארץ ישראל, לכער אותה ולהחשיך אותה. ככל שהחיים היום-יומיים של החברה הישראלית יהיו טובים ונעימים יותר, כך תתחזק חיבתה אל ארץ ישראל וייכשלו אויבינו. נמשיך לנטוע עצים בארץ ישראל, נשמור על ארץ ישראל יפה, על ריאותיה הירוקות, על הנוי ועל הנוף, על מנת לייקר את ארצנו בעינינו.
לא מקרה הוא שהרשימה של ה``דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא`` מורכבת ברובה מסוגים שונים של התנדבות ותרומה חברתית. ההתנדבות החברתית בונה את העולם הזה, שלוחותיה מגיעות עד לעולם הבא.
צריך להבהיר שכשם שנשאל ``מה לעשות?`` כך נשאל ``ממה להימנע?``. אלו הם שני צדדי החיים: `עשה טוב` ו`סור מרע`. מרבים לשאול `מה לעשות?` וממעטים לשאול ``ממה להימנע?``. מדוע? מפני שה`עשה טוב` מלהיב יותר מה`סור מרע`. מי איננו מוכן לזנק ממיטתו אפילו באמצע הלילה ולהסתער על כל משימה חשובה שתוטל עליו לטובת החברה הישראלית - ``עשה טוב!``. אבל, כלל גדול בידינו: `סור מרע` קודם ל`עשה טוב`.
דווקא בימים אלו יש משמעות רבה ל`סור מרע`. אין לחברה כוח לסבול מתחים נוספים ומיותרים. דאגות רבות ממלאות את לבם של המבוגרים, והם אינם משתוקקים למנה נוספת של דאגה. הם מוכנים לוותר בשמחה על חזיתות נוספות של מתח ודאגה. לכן, בני הנוער נקראים לנהוג באחריות מיוחדת בימים אלו בכל תחומי החיים: בדרך ארץ ובתורה. הרפתקאות אינן מומלצות באף תקופה, טיולים מסוכנים אסורים תמיד, אבל בימים אלו ההקפדה על כללי הזהירות מתבקשת ביותר, על מנת שלא להכביד על ההורים ועל כלל החברה הישראלית.
ימים אלו מחייבים התחזקות בעבודת ה`. גם אם גדולי הדור סבורים שאין לקרוא בצורה גלוייה לתשובה כללית, בודאי נדרש כל אחד לתקן את דרכיו, להיטיב את מעשיו, להעמיק בתפילתו, לקבוע עיתים לתורה, ובעיקר לגלות יותר רצינות. אסור ליפול למרה שחורה, צריך לשמוח. אבל רצינות איננה מרה שחורה ואיננה סותרת את השמחה. רצינות היא ביטוי להבנת חשיבות החיים וערכם. יש בני נוער המרשים לעצמם שלא להיות רציניים. הם בוחרים להתייחס לחיים כמשחק, כשעשוע, ואינם לוקחים אחריות על מעשיהם, על השקפותיהם ואמונותיהם. הם משחקים. האם בימים טרופים אלו רשאים אנו לשחק?!
אחרון חביב: למרות הכל ועל אף הכל, עיקר הניצחון על אויבינו הוא בשמירה עיקשת על שגרת החיים. אין לפקפק בחשיבותם של המבצעים המיוחדים והמלהיבים, אבל לא פחות חשובה מהם היא השגרה. השגרה היא הבסיס לחיים, היא הלוז שלהם. אי אפשר להתמיד בתזזית אפילו כאשר מגמתה היא חיובית. את החיים בונים מתוך שגרה, מתוך קביעות, כפי שהורתה לנו התורה: ``תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם``.