מוצ"ש תנועה התשס"ג
"עשר, תשע ... מ--ע--לות אנחנו וואו, אנחנו וואו"[1]. כך שרים בסניפי בני עקיבא ברחבי הארץ לפחות פעמיים בשבוע, כבר עשרות שנים (74). טוענים שזה מגבש, שזה מעלה את המורל, שזה כיף, שזה מוציא ת'גרון ואף יוצר תחרותיות חיובית בין השבטים. אבל כל אלו הופכים אותנו להיות וואו? אני חושבת שלא.
אז הוצאנו לנבטים תעיניים, הרסנו למדריכים ת'שמיעה, אותנו שמעו הכי הרבה, אפילו קנאו בנו במקרה הטוב,
אבל האם אנחנו באמת יותר טובים?!
השאלה הנ"ל מציקה לי כבר הרבה זמן, בעצם מאז שנכנסתי להדרכה ונאלצתי לשיר מורל, למורת רוחי. האם צרחות ותנועות הידיים הם שהופכים אותנו להיות יותר שווים, או לחילופין, מעשים שאנחנו עושים וההתנהגות היומיומית שלנו בסניף, בבית ברחוב?
האם יש כיסוי לאמירות שלנו?!
לכולנו טמון עמוק באחת הקופסאות השחורות בשכל המשל הגאוני על הדרך הארוכה והקצרה, לעומת הקצרה והארוכה. בדיוק זה הרעיון; כמובן שמטבענו נחשוק ללכת בדרך הקצרה אך זו טעות, כיוון שהיא לא תחזיק מעמד. על אותו משקל המורל - אנחנו רוצים להתגבש בדרך הקצרה והנוחה ביותר אך היא גם הרגעית ביותר ללא שורשים בקרקע מוצקה. אמנם אנחנו רוצים להיות צרודים-זה קול (לפחות בגיל צעיר). וזה יוצר תחרותיות בין השבטים, אבל היא לא חיובית. זאת לא המטרה אלא האמצעי של האמצעי. אנחנו רוצים להשיג תחרותיות על ידי "מורל" כדי להעלות את הרמה של פעילות השבט ביחס לשבטים אחרים, אבל יש לזה מחיר כבד. משהו כאן מעוות. האם אנחנו רוצים שהחבר'ה שלנו ישנאו אחד את השני? שינסו כל הזמן להיות טובים יותר אחד מהשני? התשובה היא לא. ממש לא.
טענה ראשונה ליתרון המורל היא שכל אחד יכול להשתתף בו מפאת הפשטות שבעניין וכל אחד יכול להרגיש חלק מכלל, אבל שוב – רק באופן זמני. וטענה שניה שבעדה אנוכי, היא היכולת להפוך מצבים מבאסים לגאוות היחידה על ידי שירי מורל ריקים מתוכן. צחוק, ציניות, ובדיחות הדעת אכן מסוגלים לחלץ אותנו מהבוץ במצבים קשים, ובייחוד שאינם מופנים נגד אף שבט אלא עצמנו ומפלתנו. (בניגוד ל"פמפרס", "האגיס" ושאר חיתולים למינהם)
כמובן שבקצת מאמץ ניתן להעלות את מצב ברוח בדרכים אחרות, בעלות משמעות אך בצר לי - השתמשתי בכלי כבר פעמיים.
בעוונותינו, יצרנו מצב שבו חניכים חושבים שמדריך שאין לו קול כמו של אריה או שאינו מתלהב כמו עמיתיו לצוות, בכל הקשור למורל, הוא מדריך דפוק. זה בכלל לא מעניין אותם אם הוא אדם מיוחד ויש לו המון מה לתת בתחום האישי. הם רוצים ייצוג בזמן אמת - כשכולם צורחים עם מדריכיהם, ומעניין ת'סבתא שלהם שזה מיותר ומטומטם. ובתכל'ס, אני מבינה אותם. אם נודה באמת, אנחנו תמיד שואפים להיות "עם כולם", ו"כמו כולם" למרות שלפעמים זה גורם לנו לנהוג בניגוד גמור לאמת הפנימית שלנו, ובכלל מי ששוחה עם הזרם הוא דג מת. במקרה הזה חניכנו הצעירים בוודאי לא מבינים את הפילוסופיה של המורל, ואני לא מצפה מהם.
הרי לקחו את המילה מורל שהגדרתה המילונית היא "מוסר, מידות טובות. מצבו הנפשי של האדם מבחינת אמונתו, בטחונו ומסירותו"[2], והפכו אותה לצרחות ושירים חסרי תוכן שאכן מעלים את המצב רוח (לכמה שניות, דקות, ימים) אך לא את המורל. המורל יעלה כאשר נהיה בני אדם טובים יותר. כאשר נהיה בטוחים בצדקת הדרך, שנקיים הלכה למעשה את הערכים שהתחנכנו עליהם, או אז לא נזדקק יותר לכלי המטופש הנ"ל שתוצאותיו אינם של אמת אלא רגעיות וקצרות טווח.