ללמוד מהמיילדות העבריות
אחד מתלמידיו של ה"חפץ חיים", הוזמן לכהן ברבנות באחת הקהילות, אך חשש מהאתגר הזה, שמא ייכשל בהוראת-דין שלא כהלכה. משרבו הפניות אליו לקבל את המשימה, נסע הרב לראדין, מקום מושבו של ה"חפץ חיים", ושטח בפניו התלבטותו.
השיב לו ה"חפץ חיים". בפרשת "שמות" אנו קוראים שפרעה מלך מצרים דרש מהמיילדות העבריות להמית כל בן שיוולד לאם עברייה, אולם המיילדות יראו את אלוקים ולא עשו כמצוות מלך מצרים. לכאורה, תמוה, מדוע נוכח גזירת המלך, לא פרשו המיילדות מעיסוקן זה? אלא, המשיך ה"חפץ חיים", המיילדות העבריות, שפרה ופועה, חששו שאם יתפטרו, במקומן יבואו לתפקיד מיילדות אחרות שיצייתו לגזירה שגזר פרעה ולהמית כל בן עברי שיולד. לכן הן לא פרשו ממשרתן והעדיפו להכניס את עצמן לסיכון חיים למען עתידם של ילדי ישראל. דרך זו של המיילדות, אמר ה"חפץ חיים", ראויה שתנחה אותנו גם במילוי תפקידים שונים המוטלים עלינו.
תואר הקודם לשם
מקורבי ה"חתם סופר" שאלוהו פעם, מדוע מקדימים לכל גדול בישראל את התואר "רב" לפני הזכרת שם האיש, ואילו אצל משה רבנו – רבם של כל ישראל - בא התואר "רבנו" רק אחרי הזכרת שמו?. השיב ה"חתם סופר": הדברים פשוטים. משה רבנו היה גדול ומורם מכל אדם עוד קודם שניתנה תורה לישראל. משום כך מקדימים את שמו לתארו. ואילו הרבנים וגדולי ישראל נתעלו למעמדם הרם רק בזכות התורה. משום כך ראוי להם, לרבנים, שיקדימו תוארם לשמם...
יציאת מצרים
בנו של הצדיק, רבי אהרן מקרלין, נשא לאישה בת-גדולים, כיאה לחצר קרלין הנודעת לשם ולתהילה. והנה, לא עברו ימים מרובים, ובחצר האדמו"ר החלו מרננים אחרי הרבנית הצעירה, שמתלבשת בהידור רב ובכך אינה משמשת דוגמא לנשי החסידים. כאשר הגיעו הדברים לאזני האדמו"ר, קרא אליו את כלתו והטיף לה מוסר על גנדרנותה. אולם, הרבנית הצעירה, שהייתה גם משכילה, השיבה לאבי בעלה: בפרשת "שמות" נאמר, ערב יציאת מצרים: "ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות". מדוע לא נאמר, הוסיפה הכלה, שגם הגברים מישראל ישאלו משכניהם המצרים כלים ובגדים?. מכאן נראה, שמלבושי הגברים הישראלים באותה תקופה היו שונים, מהותית, ממלבושי הגברים המצרים. לכן, לא שייך היה שגם הגברים ישאלו בגדים משכניהם. מה שאין כן אצל הנשים, שהישראליות לבשו אותם הבגדים שלבשו שכנותיהן המצריות, ומשום כך יכלו לשאול מהן שמלותיהן...והנמשל כבר היה ברור.