חלפו עשרים שנה מאז הסתלקותו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לגנזי מרומים, אבל עדיין ממשיכה דמותו המיוחדת להשפיע על תלמידיו. מדוע? - מפני שהרב צבי יהודה הצטיין כמחנך. המספר הגדול של תלמידים שדבקו בו ובתורתו מעיד על כך כאלף עדים. ואכן כל מי שזכה להתקרב לרב צבי יהודה זיהה מיד את כשרונו החינוכי המופלא להשפיע על עיצוב אישיותם של תלמידיו, להנחיל להם השקפת עולם ולהקנות להם דרך במידות.
מהו מקורה של הצלחתו החינוכית? אמיתיות ועקביות.
א. אמיתיות - איש אמת הוא מי שתדמיתו החיצונית חופפת לעולמו הפנימי, ומסריו הרוחניים והמוסריים אינם מן השפה ולחוץ. השומע את זולתו או לומד ממנו, יכול להבחין האם מסריו משקפים את עולמו הפנימי והאם תדמיתו החיצונית היא אמיתית או מזויפת. "ניכרים דברי אמת" (סוטה ט ב). מי שפגש את הרב צבי יהודה, חש שהוא פגש ב"חתיכה" של אמת. הרב לעולם לא "הציג" ואף לא ניסה להציג, לא באורח חייו ולא בשיעוריו. כולו אמת. "כי סמכו רבנן לרבי זירא שרו ליה הכי: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן" (כתובות יז א. פירוש: בשעה שסמכו רבנן את רבי זירא, שרו עליו כפי שמהללים את הכלה - 'את יפה גם בלא איפור'). רבי זירא לא נעזר בתכסיסים חיצוניים ולא ייפה באופן מלאכותי את תדמיתו החיצונית, ולמרות זאת תורתו מצאה חן בעיני כל רואיה. תיאור זה מאפיין גם את מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל. הוא הקרין אמת, וזו שבתה את לבבות תלמידיו.
ב. עקביות - הרב לא השמיע מסרים סנסציוניים, פיקנטריה וחידודים, כדי לרתק את שומעיו אלא הורה את משנתו הרוחנית בעקביות רבה, חזר עליה בלא הרף, שנה אחר שנה. לעיתים, שבוע אחר שבוע. השדרה המרכזית של שיעוריו בפרשת שבוע, שבהם השמיע את מסריו העיקריים, היתה זהה כל השנים. לפעמים, הוא חזר על השיעור כמעט באותה לשון, עד שבשומעם תחילת המשפט היו התלמידים הותיקים מסוגלים לנחש את סיומו. הרב התמיד בחזרות עד שהדברים חלחלו בנפש תלמידיו והופנמו על ידם. הרב דגל בשיטתיות רוחנית.
הרב סלד מסקרנות אינטלקטואלית חיצונית (לאחר שחשד שחלק מהתלמידים נוהרים לשיעוריו בגלל "סקרנות" בלבד, הוא ביטל את שיעוריו במשך תקופה ארוכה). פעם הוא התבטא שהוא בעצמו נאבק עם מידת הסקרנות עד ניצח אותה. השפעתו החינוכית התבססה על עקביות ולא על גירוי הסקרנות של תלמידיו. כאשר נשאל מדוע הוא חוזר על עצמו מידי שנה, הוא השיב שמכיון שאין התלמידים חוזרים על דבריו, הוא חוזר עליהם במקומם!
ג. הרב השקיע רבות בחינוך ליחס נכון אל התורה. הכרת התכנים היא חשובה מאוד, אבל קביעת היחס הנכון אליהם היא חשובה עוד יותר. את שיעוריו בפרשת שבוע, היה פותח במטבע לשון קבוע: "מהו דבר ה' המגיע אלינו בפרשה זו?". הרב היה מדגיש שצריך לדעת כיצד לגשת אל כתבי הקודש, ועל כן חינך להכרה עמוקה באלוקיותה של התורה. כך גם ביחס לדמותם של האבות, של גדולי האומה ושל חכמי ישראל לדורותיהם. כאשר הרב הזכיר את שמותיהם או ציטט מדבריהם, הוא היה מתרגש, מתפעל ומתלהב. מנגד, הוא מחה בחריפות במי שפגע בכבודם - בכבוד האבות או בכבוד חכמי ישראל.
וכך כתב ביחס ללימוד "תנ"ך, תלמוד ואגדה" - ההעמקה בהם מתחילה מ"נקודת מוצא שלפנינו תורת אמת, אמת ממש, אמת שאינה ניתנת לערעור, אמת משמים ולא מפי בני אדם", וכל מטרת הלימוד היא "לגלות את האמת, להבין את האמת, תוך היותנו מאמינים ומשוכנעים שאמת לפנינו שלעת עתה היא נסתרת מעינינו". לעומתה, הרב פסל "גישה שאינה יודעת להתייחס לכתבי הקודש, ששכחה את היסוד הראשון שבאמונה - שדברי תורה הם משמים, שאינה מבדילה בין כתבי שמים לכתבי בני אדם, ויחסה לשניהם שווה הוא... (ועל כן) כל רעיון הנראה לה כבלתי מובן הוא פסול לפי שהכל נמדד בקנה מידה אנושי".
חיבתו לתלמידיו לא ידעה גבול, הוא נהג בהם כמנהג אב כלפי בניו - הרבה אהבה יחד עם נזיפה תקיפה בשעת הצורך. "כי אשר יאהב... יוכיח" (משלי). כל מי שזכה לקבל נזיפה של הרב חב לו תודה על כך! (המשך בפינה הבאה).
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את פינת החינוך השבועית של הרב אלישע אבינר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.