שאלה: מוסדות החינוך שלנו משקיעים הרבה מאוד בחינוך בנינו ובנותינו למרכזיותה של ארץ ישראל - קשר לארץ, שלמות הארץ, מסירות עבור הארץ. החינוך לארץ ישראל כולל שיעורים, שיחות, סמינריונים, טיולים, ואפילו השתתפות בהפגנות. האם לא הגיע הזמן לעשות "חושבים"? בזמן הקרוב תיפתר סוגיית ארץ ישראל בצורה זו אחרת. תיפול הכרעה מדינית ולא יהיה מנוס מלקבל אותה. ישתנה סדר היום הלאומי, והעיסוק בסוגיות החברתיות יגבר: יחסי דתיים-חילוניים, הפער הכלכלי המעמיק, הפיצול העדתי, שילובם של העולים החדשים בחברה הישראלית, ניצולם של העובדים הזרים, תמיכה בשכבות החלשות, השמירה על איכות הסביבה, תרבות הפנאי, וכדומה. סוגיות אלו ודומיהן יעסיקו את החברה הישראלית, ולא סוגיית ארץ ישראל. האם לא הגיע הזמן לשנות כיוון חינוכי ולהיערך לעתיד?
תשובה: אתה צודק. מערכת החינוך צריכה לעסוק בסוגיות החברתיות הבוערות של מדינת ישראל. לא רק בגלל המחר אלא גם בגלל ההווה. הטיפול בבעיות החברתיות הוא צורך דחוף שאי אפשר לדחותו עד שישכון שלום בארצנו. בעיות הביטחון אינן פותרות אותנו מהתייחסות רצינית לטיבה ואיכותה של החברה שלנו. כשם שאנו מחנכים את בנינו לרגישות כלפי צערו של הזולת מהמעגל החברתי הקרוב לנו, כך יש לחנך את בנינו לרגישות כלפי מצוקותיהם של שכבות וקבוצות ממעגלים חברתיים פחות קרובים. בנינו וחניכינו זקוקים להכוונה ולהדרכה, על מנת שיהיו אזרחים נאמנים ורגישים, מלאי אחריות ורצון טוב, ולא אדישים וחסרי אכפתיות.
אבל, תמים מי שחושב ששאלת ארץ ישראל תיפתר מחרתיים ותיגנז. עם כל האופטימיות הממלאת את לבנו, עלינו להיות ריאליים. כנפי ההיסטוריה מתרוממים באיטיות ובכבידות, ואין לבלבל בין חזון למציאות. שאלת ארץ ישראל טרם נפתרה, וסביר להניח שהיא לא תיגנז מחר בבוקר. אם נאבד את סבלנותנו ההיסטורית, נפסיד את הכל. "כל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו" (ברכות סד א). הפרשיות ההיסטוריות הגדולות שעם ישראל היה מעורב בהן בעבר התפרשו על פני מרחבי דורות. רק מי שגילה סבלנות של דורות שרד.
החלוקה לעמים לא תיעלם מחר, ורעיונות קוסמופוליטיים של טשטוש הזהויות הלאומיות (ואפילו של מחיקתן) הם בבחינת "חלומות שווא ידברו". לכן, החינוך לארץ ישראל היא השקעה נחוצה גם כלפי המחר: היא הערובה לחוסננו הלאומי, שבלעדיו אי אפשר להתקיים במצב של עימות מתמשך.
יתירה מזו. שאלת ארץ ישראל איננה רק שאלה טריטוריאלית (בעגה העיתונאית: שאלה של שטחים), אלא היא בעיקרה שאלה ערכית-חברתית. חברון, שכם ובית לחם, אינן רק קילומטרים מרובעים של אדמה אלא קילומטרים של רוח הנאחזים בקילומטרים של אדמה. שאלת ארץ ישראל היא שאלת אופייה של החברה שנקים כאן - חברה ישראלית שורשית או חברה המנותקת ממורשתה, חברה היונקת מחזון הנביאים או חברה הנבלעת במזרח התיכון החדש או בתרבות המערבית. מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה.
כיום ברור מכל, שהעמדות הפוליטיות בשאלת ארץ ישראל אינן נגזרות מהערכות מצב מודיעיניות או מתפיסות ביטחוניות שונות, אלא מהשקפות עולם שונות על זהותנו ועל עתידנו. הויכוח הוא על ענין של מהות: מה אנחנו עושים כאן, ומה נעשה כאן. מה הם יעדינו התרבותיים, ומה הן תקוותינו החברתיות. אין נושא כל כך רלוונטי מבחינה חינוכית כסוגיית ארץ ישראל. החינוך לארץ-ישראל עתיד להשפיע גם על אופייה של החברה שתתפתח כאן לאחר שייכון שלום באיזורנו.
לכן, לא נוותר על החינוך לא"י. לא נוותר על עיון נמרץ בפסוק: "לך לך אל הארץ אראך", נחזור ונדגיש שפסוק זה הוא ראשיתה של הפנייה האלוקית אלינו. לא נוותר על העמקת הקשר לא"י, לא נוותר על אהבת הארץ, לא נוותר על מרכזיותה החינוכית. מדוע? לא רק בגלל ההווה אלא גם בגלל העתיד. יחד עם זה לא נזניח את הסוגיות החברתיות לא רק בגלל העתיד אלא גם בגלל ההווה.