"רוב המורים המתחילים פורשים תוך שלוש שנות הוראה", חתמה המרצה את השיעור. "ואתן יודעות למה? כי הן ראו יותר מדי פעמים את 'בחזית הכיתה' ".
עברו יותר משנתיים מאז שיצאתי מהשיעור הזה ועדיין אני חושבת שזה משפט שכל מורה מתחיל חייב לשמוע. כמו רוב חבריי וחברותיי למגזר גם אני עברתי דרך ארוכה של הדרכה, עוד הדרכה, התנדבות פה והתנדבות שם, שירות לאומי וכן הלאה. תמיד בסמינריון ההכנה או ביום העיון או בערב-צוות היה את שלב הסרט, ותמיד זה היה סרט על "המחנך שסוחף אחריו את תלמידיו ומשנה את עולמם לבלי היכר" ("בחזית הכיתה", "ללכת שבי אחריו", "המאמן קרטר" וכן הלאה).
היה לי כל כך ברור שזה מקומו הטבעי של כל מי שמבקש לעסוק בחינוך, ומי שנכנס לתחום אסור לו שישאף לפחות מכך: להיות הכוכב הבהיר בשמי התלמידים שישנה את חייהם לנצח.
לפני כמה ימים התפנה לי ערב וכאחרונת התלמידות שלי החלטתי לשים בצד את כל העבודה והמחוייבות ולראות סרט. הכנתי פופקורן ופתחתי את מה שזכרתי כסרט מעולה מימי התיכון, "מועדון הקיסר". ערימת הדפים קרצה לי מהשולחן אבל שכנעתי אותה שסרטי מורים דווקא עושים מוטיבציה ושאחזור אליה עם מלא חשק אחר כך.
בקיצור, בשיאו של הסרט מר האנדרט נפגש עם אביו של אחד התלמידים, סנאטור רב השפעה. הוא מנסה לתת נאום נוגע ללב על תפקיד המורה (מוזיקה דרמטית ברקע), ונקטע באחת כשהוא מגיע למילים "תפקידי לחנך אותם, לעצב את אופיים...". האב, שלא הראה שום עניין עד עכשיו, מסתובב בחדות.
"לא, לא, לא, אדוני המורה", אומר לו הסנאטור ומסתכל עליו מלמעלה ללמטה. "התפקיד שלך הוא לא לעצב את אופיו של בני. תלמד אותו היסטוריה, או גיאוגרפיה, או את כל הדברים היפים האלה שאתה מלמד; זה התפקיד שלך. את עיצוב האופי תשאיר לי."
מר האנדרט מהנהן ועוזב את החדר.
עוד בסידרה:
אני חושבת שאין מורה על הגלובוס שהיה מצליח לענות למשפט כזה, למרות שבוודאי לרבים מאתנו עולים טיעונים שונים בראש. ולמה? כי לכל מורה שמנסה להיות משמעותי עולה לפעמים השאלה אם הוא מגזים, או בעגה עממית - קופץ מעל הפופיק.
למה קשה לנו להסכים, למרות שאנחנו לא מצליחים להתווכח? אולי אנחנו מנסים להעמיס על תפקידנו המון משמעות ופאתוס כדי להתמודד עם העובדה שמדובר במקצוע שוחק, לא מבוקש, עם שכר ברצפה. אולי כמו אנשים שמצפים לאהבה נוסח הוליווד, אנחנו מצפים ליחסי מורה-תלמיד נוסח הסרטים שראינו למכביר. ואולי אנחנו כאלה אידיאליסטים וחדורי אמונה בנוגע לעולם החינוך, שאנחנו לא מצליחים לראות מול עינינו שום דגם אחר.
אני זוכרת את עצמי מסתכלת בתחילת הדרך על המורות הוותיקות - אלה שגם אחרי 30 שנה עדיין מכינות כל שיעור שהן מלמדות, שמגיעות ראשונות להשתלמויות פדגוגיות, שהתלמידות לא בהכרח "מתות עליהן" אבל כולן אומרות שהן מורות מעולות, שאין להן אש בעיניים אבל יש להן מסירות למקצוע ולהצלחת הבנות. קצת נצבט לי הלב עליהן - אני, המורה הצעירה והכריזמטית - לא הבנתי איך הן מצליחות להביא את עצמן לעבודה כל בוקר במשך 30 שנה. היום אני חושבת שאולי יש משהו שהן הבינו ואני לא.
האם הסנאטור האדיש גם צודק? האם יש גבול ליומרה של מורה להתערב ולגעת בכל מה שקשור לעולמו הפנימי של התלמיד? האם באמת צר עולמנו כעולם הנמלה ואיננו מבינים שאנחנו רק גורם אחד במכלול הדמויות שמקיפות של התלמידים שלנו? האם באמת יש לנו הזכות להצהיר "תפקידי לעצב את אישיותם של תלמידיי"? האם לא רוב הטעויות החינוכיות שלנו נובעות בדיוק מנקודת המוצא הזו?
אסיים היום עם סימני שאלה ועם טיזר לטור או שניים הבאים - שבהם אשתדל, לפחות, להציע כיוונים של תשובה.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>