תפילה ואהבת ה' אחרי חורבן גוש קטיף

שלום וברכה

כולנו חשים וחשנו צער ואבל עמוקים על גירוש יושבי גוש קטיף ועקירת עם ישראל מחלק מארצו.

אמנם חלק ניכר מהציבור הדתי לא הזדהה עם מעשי הממשלה, ואף התנגד להם בפועל, אך צריך לזכור שאת המעשה עשתה ממשלת ישראל. למעשי ממשלת ישראל אחראי עם ישראל כולו, ובכללם גם אנחנו. נמצא שגם אנחנו נושאים באחריות למעשה, בין אם נרצה ובין אם לאו.

במילים אחרות: עם ישראל עשה זאת לעצמו. במצב כזה, קשה לבוא בטענות אל ה'. הוא נתן לנו מתנה, ואנחנו בעטנו בה, ומעיזים עוד לכעוס עליו ...

כל התמונה אותה ציירת, כאילו אנחנו הם אלה שהעמדנו את הקב"ה בנסיון, אין בה ממש. גם אם יהודים רבים התפללו בחום לב להעביר את הגזירה, בסופו של דבר ה' הוא שהעמיד אותנו - את עם ישראל כולו בנסיון במשך שנים רבות, לדעת מה יעשו ישראל בארץ שנתן להם ה', ואנחנו לא עמדנו בנסיון זה.

הבנת הנושא צריכה ראיה רחבה עוד יותר. האם המעשים שלנו - הציבור הדתי, חפים ונקיים?
גם בתוך הציבור שלנו ישנן בעיות רבות שלא כאן המקום לפרטן. כשבאה צרה על העם, במקום להאשים אחרים, כדאי לבדוק קודם כל את עצמנו, ולנסות לראות מה יכולים אנחנו לשפר.

אינני יכול שלא לחשוב למקרא דברייך, מה חשבו יהודים במשך אלפי שנות גלות, כשנחתו על ראשם צרות רבות. אנחנו שגדלנו בארץ משלנו, קצת מפונקים. נדמה לנו שאם באה עלינו צרה, אחרי שורה ארוכה של הצלחות ונצחונות, אנחנו רשאים לבוא עליה בטענות אל ריבון העולם, במקום לבדוק את עצמנו תחילה.

הדרך לצאת מהצער היא בבניה חיובית. אם נשקע בצער במקום לעשות הלאה, רק נעמיק ונרחיב את החורבן. אם יחד עם חורבן חלק מהארץ יבוא גם רפיון ידיים בציבור הדתי, נחטא לתפקידנו, ולא נוכל להחזיר את החסר.

נתחזק בתפילה, באמונה, וגם במעשים.

ישראל