מחילה ופיצוי לניזוק בתאונה

א. כבר כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ט): "אין התשובה ואין יום הכיפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחברו כגון החובל את חברו או המקלל חבירו או גוזלו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו". ואולם הקשו על דבריו ממה שפסק בהל' חובל ומזיק (פ"ה ה"ט): "אינו דומה מזיק חברו בגופו למזיק ממונו. שהמזיק ממונו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל חבל בחברו, אעפ"י שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו... עד שיבקש מן הנחבל וימחל לו".

כלומר, כשהזיקו בממונו, או גזל אותו - מתכפר ללא בקשת מחילה ובה' תשובה כתב גם החובל וגם גוזל חברו צריכין לבקש מחילה, ותירץ ב"לחם משנה", הגזלן נהנה מהעבירה וגם ציער הרבה לנגזל ולכן צריך לבקש מחילה אך אם הזיק ממון של חברו ולא נהנה אינו צריך לבקש מחילה.

ולכן מי שפגע במכונית חברו לא היתה למזיק הנאה מכך, אף שהיה לניזק צער אין צריך לבקש ממנו מחילה. אמנם אם נגרם לניזוק צער רב משמע לכאורה שצריך לבקש מחילה.
ויש המיישבים שכאשר מזיק בשוגג אינו צריך לבקש מחילה כפי שפסק הרמב"ם בהל' חובל ומזיק וכאשר מזיק בזדון אז צריך לבקש מחילה.


ב. לענין תשלום הנזק. לכאורה צריך לשלם את כל הנזק במלואו, אלא מכיון שלפי החוק לכל מכונית יש ביטוח וכל בעל מכונית עשוי להקלע לנזק מכוניתו או מכונית אחרת חלילה, הרי זה כאילו הסכימו כולם על-כך שאת הנזק שנגרם לאדם כתוצאה מתאונה, הפסד יום עבודה וכו' אין משלמים אלא את גובה הנזק כפי שמשולם ע"י חברת הביטוח.

ואף על פי כן, אם קרתה תאונה ואדם הזיק את חברו בגופו ואף בממונו, רצוי שיבקש ממנו סליחה ומחילה.