מהו רגש ואיך מפתחים אותו

שלום רב,
ראשית - מכיון שרגש הוא דבר מופשט - צריך לזכור מראש שההגדרה שלו תתייחס לאיזה
שהוא ציר מרכזי, שבכל זאת אפשר לדבר עליו.

באופן כללי נאמר כך: קיימים באדם כמה רבדים של קיום. ישנו הקיום הפיסי, הגופני - שבו האדם שווה לבעלי החיים (באופן כללי). אך קיימת באדם גם התודעה השכלית - השכל, או הכח השכלי - הוא הכח להסתכל על הדברים כמו שהם ללא התייחסות נפשית או חוויה פנימית (אמנם, יש להעיר שלפעמים השכל של האדם הוא לא כל כך אובייקטיבי מפני שהוא מושפע מדברים אחרים נוספים, אך אין זה נושא הדיון שלנו). לשכל יש יתרון ברור והוא - יכולת שיפוט אמיתית, אך יש לו חיסרון בולט והוא העדר החוויה הפנימית והתחושה הנפשית - שהרי גם מחשב יכול להגיע לנתונים אובייקטיביים, ולמרות זאת הוא רק מחשב ולא בן אדם.

אם-כן רגש הוא למעשה תחושה נפשית וחוויה פנימית כלפי הסביבה, כלפי המציאות וכלפי עצמך. השכל הוא העמוד שהחיים שלנו נשענים עליו - מעין הלחם שאנו אוכלים שהוא מצרך הקיום, אך הרגש הוא כמו היין הנותן טעם לחיים, דבר חשוב מאין כמוהו. אבל כל קיצוניות אינה טובה: שתיה מופרזת גם היא אינה בריאה - היא יכולה להביא להשתכרות ולגרום לטעויות, ומאידך גיסא מי שאוכל לחם (שלגבינו הוא מרמז על השכל) ורק לחם, "מתייבש".

ישנו רמז יפה שרבותינו מרמזים עליו: השכל משכנו במוח, הרגש משכנו בלב, והדחפים הבהמיים שבאדם משכנם בכבד (שהוא אבר שכמעט כולו דם - המרכז של הכוחות הבהמיים). אם האדם נותן לשכל את מקומו בראש, אך ממלא את חייו גם ברגש (מבוקר, ולא באקסטזות מטורפות), כשהכוונה היא למלאות את החיים באהבה ושמחה אמיתיים ואף ביראת-אלוקים - הרי שגם הכוחות הבהמיים שבכבד נכנעים תחת הרגש. ואז השלום הזה של מח לב כבד הוא בראשי-תיבות 'מלך' - אז האדם הוא כעין מלך על עצמו.
אך אם האדם נותן ליצרים שלו (המצויים והנרמזים בכבד) להניע אותו - דבר המשתלט גם על הרגש ואח"כ משעבד את השכל, כלומר יש לו שילוב של כבד-לב-מוח - תבוא עליו כליה, שכן בר"ת כבד-לב-מוח - זה "כלם" (מלשון כליון. ואגב זו הקללה שקלל בלעם את ישראל - שידוע שבלעם כיוון לרגע אחד שהקב"ה כועס בו, ושאלו המפרשים מה אפשר לקלל כבר ברגע אחד? ועל זה ענה בעל התוספות שהקללה הייתה "כלם". ושאלו המפרשים מדוע דווקא מילה זו ולא "השחיתם" או "השמידם"? והיה מי שענה שזו הייתה כוונתו - שהכבד ישלוט על הלב (הרגש) והלב על השכל ).

יחד עם זאת, הרגשות של שמחה ואהבה הם מרכזיים ביותר בעבודת הבורא וכמו שהתורה אומרת שהפורענות באה מפני ש"לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". ואם נשים לב, לא כתוב ש"לא עבדת את ה' אלוקיך" - אלא לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה.

ואם נחזור לשאלה - לכל רגש יש דרך ספציפית לפיתוח. רגש של שמחה קשור להרגשת הענווה שבנפש. ככל שאדם הוא עניו יותר ויודע שכל מה שבא עליו בא מהקב"ה - הוא מקבל את הכל בשמחה ובאהבה. את רגש האהבה מפתחים - ככל שלומדים להיות יותר רגיש לסביבה ולא רק לעצמך, ככל שאתה נותן יותר לסביבה, אז אתה מרגיש שחלק ממך נמצא עם אחרים. ואז כמו שאתה דואג לעצמך אתה דואג לסביבה.
באופן כללי, ככל שאנו משתדלים ללכת בדרכי הקב"ה (חנון, רחום וכו') - המדות שלנו מתיישרות ומזדככות יותר ויותר. הדבר ללא ספק דורש שלמות - וכל מידה היא עולם שלם הדורש עבודה פנימית ומעשית.

לפעמים בכדי לפתח רגש מסויים - פועל הכלל "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". דהיינו ככל שאדם מתנהג בצורה מסויימת, גם אם הוא עדיין לא חש הזדככות פנימית מוחלטת - אותה ההתנהגות לאט לאט נהפכת לחלק מהאישיות שלו. למשל, אדם שירגיל את עצמו לתת לסביבה גם אם זה לא כל-כך נוח לו – לאט לאט הנתינה לסביבה תהפך לחלק מהותי יותר ממנו שיצור הזדהות פנימית.

אשמח להרחיב את הדיון על-כך,
הנושא הוא ללא ספק רחב - ויש עוד הרבה להאמר בו,
בברכת גמר חתימה טובה,
יהודה, חברים מקשיבים