מדוע קורה שאין לנו סיפוק בעבודת ה'?

דברים רבים שאנו צריכים לעשות ממלאים את חיינו. צריכים מכורח ציווי התורה, צריכים מכורח מסורת אבותינו, או צריכים מכורח המציאות.
ויש דברים שאיננו צריכים כי אם - רוצים. רוצים כי הלב חומד, רוצים כי העיניים מתאוות, רוצים כי אנו מוצאים בהם עניין או סיפוק, משמעות או הנאה.
ושני בעלים על 'רוצה' ועל 'צריך' יש לנו - הגוף והנשמה.
הגוף רוצה את ענייני העולם הזה, המוחשיים לו, וצריך, בלית בררה, את ענייני העולם הבא, ענייני תורה ומצוות, שאינם ערבים ואינם מועילים לו.
הנשמה רוצה את ענייני העולם הבא, התורה והמצוות, המוחשיים לה, ואילו ענייני עולם החומר כפויים עליה, ובלית בררה, היא צריכה להשלים עם קיומם.
בעייתנו הגדולה היא, שנשמתנו ורצונה נעלמים מאתנו. העולם שבו אנו שרויים, עולמו של הגוף הוא, וכל ענייניו מלאים רצונות גשמיים. כך, מרגע לידתנו, אנו מזדהים עם הגוף ועם רצונותיו. אנו אומרים על דברים רבים 'אני רוצה' ואיננו מבינים כלל ועיקר, שרצונו של הגוף הוא המדבר דרכנו, ואילו רצוננו שלנו, הפנימי, הנשמתי, האמתי, אינו גלוי ואינו ידוע לנו, בדרך כלל.

מרמים אותנו. כל הזמן. הצבעים, הצלילים, המראות, התחושות. מספרים לנו באלף צורות על האושר המקווה שנשיג בעולם הזה. דוחפים אותנו בעל כורחנו, קטן כגדול, דל כעשיר, רפה כוח כגיבור, אל תוך המרוץ שיעדו הוא - חומר. יותר חומר, יותר יופי, יותר עונג. אנו משלמים בעבורם במיטב זמננו, בכוחות גוף ונפש, ומר מכול - בשעבוד דעתנו.

על מה אנו חושבים? על מה אנו חולמים? מה מעסיק אותנו ומה מטריד את מנוחתנו? חומר.

יש לנו לב, אין אנו אדישים ואטומים, אך לבנו מומר, מרומה, מוסט ממקומו האמתי והראוי.
יש בנו תשוקות, רצונות, מאוויים, והם מריצים אותנו כל הזמן למלא אותם. אבל אין אלו תשוקותינו ורצונותינו האמתיים, הפנימיים. אלו, לדאבון לב, אינם ידועים לנו כלל ועיקר, והם מוחלפים בפרוטות של רצון גוף, בזוטות של רצונות הבל, בחלומות שאינם חלומותינו כלל ועיקר.
מחריש את אוזנינו, מסמא את עינינו, מקהה את חושינו - רוקם העולם הזה נגדנו מזימות. ומזימתו הגדולה ביותר - שכחה. זוהי מהותו וזהו שמו: 'עולם' מלשון היעלם "גם את העלם [העולם בקריא, העלם בכתיב] נתן בלבם", כותב קהלת.
הן פיתויי העולם ותענוגיו, הן ייסוריו ומכאוביו, מסיחים את הדעת כל הזמן מדבר מה יקר מאוד, מהותי מאוד, ונעלם מאוד, במסלולי המרוץ אחר חומר ועוד חומר.
אלוקים.
אפילו מי שמקיים את מצוותיו, גם מי שלומד את תורתו, עלול בנקל לשכוח אותו.

לא פעם, בעת שאני נוסע בכבישים המהירים, אוחזת בי פליאה. מדמה אני את אלפי הנוסעים מערבה כנחשול גואה של רצונות ושל מאוויים. כביכול, כל מה שאדם עשוי לבקש מצוי במערב. פליאה היא בעיניי, העולה לירושלים, כיצד באותה רצינות והתמדה, באותה חיות ונחישות, זורם הנחשול הזה לשני כיוונים מנוגדים כל כך, אחד למזרח אחד למערב. אחרים, רבים אחרים, מבקשים דבר מה בצפון, בדרום, ובאין-סוף הדרכים המובילות לכל אתר.
עתים, כשאני מטה את אזני ומקשיב היטב, אני שומע, בלב הנחשול הזה, זעקה אילמת, זעקה כבושה, מיוסרת, שלעולם אינה חדלה לשאת את ידיה בתחינה. זעקת החיסרון.
לאחד חסר כסף או פרנסה לבני ביתו, השני לוקה בבריאותו, השלישי מצפה לבן זוגו והרביעי לפרי בטן. פלוני מתקשה לבוא לידי שמחה וזולתו חסר מנוחה, משמעות או אהבה. רבים הם הלוקים בכמה חסרונות יחדיו, וכולם כולם מקדישים כל עתם וזמנם לרדוף, לנסות להשיג ולמלא חסרונם.

ויש מצוקה, שהיא מצוקת המצוקות.
נוראה, ממאירה ועמוקה מכול, מטשטשת את כל הצבעים, מכבידה על כל החיים, מקטינה כל ישועה, ממיתה כל משמעות, הופכת אהבת אנוש לדלה ומוגבלה. מצוקת המצוקות, שורש האבדון והחיסרון. רבים לא ידעוה, מעטים יכירו פניה, ומתי מעט יבינו דרכה.
מצוקת המצוקות: אדם ללא קרבת אלוקים.
אדם ללא אלוקים, שהוא בעצם גם אדם ללא אדם... צל צלו של אדם, כי "כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם, ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את ה', שזה עיקר גדר האדם, ועל כן נחשב העולם כתוהו ובוהו" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה ז סעיף ד).

איך יוצאים מן התוהו ובוהו והופכים את מדבריותיו לגן פורח?
איך זוכים להסיר את הלוט, שהעולם מניח כל הזמן על פני ה'?
איך מרגישים בלב את חיותו המדהימה, את יופיו האין-סופי, את ממשלתו המפוארת של יוצר בראשית?
איך מהלכים בעולם כבני אדם, כבני דעת, כיודעי ריבונם ומשרתי רצונו באמת?
איך זוכים להתאחד עם ה' בעולם מתעתע של ריבוי פרטים?
יש לנו לב, איך זוכים "ללבב" אותו לכיוון הנכון?
יש לנו רצון, איך זוכים לרצות את מה שבאמת ראוי לרצותו?

על כל השאלות הללו עונה התורה תשובה אחת: "בפיך בלבבך לעשותו". כדי לעשות את ה' לקרוב, ואת עבודתו למושגת ורצויה, לשייכת ומשמחת, יש לנו שני כלים - פה ולב.
מבאר ה'באר מים חיים' על פסוק זה: "כלומר שעל ידי התפילה שבפיך ושבירת לבבך במחמדיה, והתקרבות הלב לשמו יתברך, נעשין הדברים האלה [תיקון הנפש] על מכונם הראוי".
בהלכות תפילה, פרק א סעיף ב, מסביר הרמב"ם את עיקרי מצוות התפילה: "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם... אי זו היא עבודה שבלב - זו תפילה".
את גדרי התפילה מדאורייתא מפרט הרמב"ם בהמשך: "חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כוחו..."
להכניס את הקדוש ברוך הוא לחיים, פירושו, לדבר אתו בשפתנו האישית, מתוך לבנו ממש.
לפרוש בפני ה' את כל הקורות, לבקש עצה, להתוודות על השגיאות, להודות על הישועות, לשיר, להלל, לשתוק, לבכות.
הכול, לבד לבד, ביני לבינו, רק באוזניו. כך, נרקם הקשר. כך נבנה בנפשנו הכלי להכיל את אורו, ותודעתנו צומחת למקום שבו נוכחותו אינה זרה עוד. כך, יורד ה' משמי שמים העליונים ומתחיל להיות שותף פעיל, יום-יומי, בכל דבר בחיינו, קטן כגדול.
כך מאיר אור בהיר יותר, אור של תכלית, על חיי היום-יום ואפרוריותם, אור שמגלה תשובות מסוג אחר, עמוק יותר. אור שפותח כיווני מחשבה רדומים ונשכחים, מעמיד דברים במקומם הנכון, וביותר - אור שמנחם ומעודד, נותן כוח להמשיך ודעת למה לשאוף באמת, מה לרצות באמת ומה לאהוב בכל לב.

כללו של דבר, רצונות ומאוויים מפעמים בנו כל הזמן, לבנו תדיר מבקש לו חיות. ואם זו לא תימצא בקרבת ה' ובעבודתו, היא תומר בעל כורחנו באהבת העולם הזה, על אין-ספור פיתוייו.
אבל אם נכיר את ה' המצווה, אם נתענג, ולו לפרקים, על קרבתו ועל אורו, אזי נחפוץ גם לקיים את מצוותיו באהבה ובשמחה. שכן נדע ונחוש ביתר שאת, בעבור מי אנו מקיימים אותן.
מעתה, לא תהיינה המצוות חוקים יבשים וחסרי חיות, מסורת הכרחית או דבר שבשגרה, קיומן יהיה הדרך, דרכנו היהודית, להעמיק ולהעצים את הקשר שבינינו ובין האהוב והנחשק מכול - אלוקים.

זוהי התשובה על שאלתך: "איך בן אדם יכול לרצות משהו שהוא מנותק כל כך מהחיים ומהעולם שלנו?" - על ידי שיעשה אותו קרוב, אישי, נוגע, לא מנותק.
הדרך ל"קרוב אליך הדבר", לקרב את הקדושה אלינו, היא על ידי, "בפיך ובלבבך לעשותו". דהיינו להקדיש בכל יום זמן, שבו נתפנה מכל ענייני העולם ונבקש במילים אישיות משלנו, את ה' ואת קרבתו.
וכך כותב בעניין זה ה'חפץ חיים': "אין לנו שום עצה, כי אם שיקבע האדם בכל יום, או על כל פנים בכל שבוע, עת להתבודד בחדרו ולהתפנות מטרדותיו ולחשוב עצות בנפשו אודות עניני אחריתו, באיזה אופן לתקן את עצמו" (תנועת המוסר ג, דמותו והליכותיו).
וכן כתב: "כשמישהו מרגיש ברע [וכי יש הרגשה רעה יותר מזו שאתה מתאר, של מצוות אנשים מלומדה ולב אטום לדברים שבקדושה?] ייחד לו פינה להתבודדות, ובעצמו, בדברים היוצאים מעומק הלב, ישיח עם ה' יתברך במילים פשוטות, יבקש מהקדוש ברוך הוא חסד ורחמים, ורבון העולם ודאי יאזין לבקשתו, מצפה הוא רק שנבוא אליו!" ('החפץ חיים חייו ופעלו' מאת תלמידו הרב ישר).
"על פי שיטתו", כותב תלמידו של החפץ חיים, הרב ישר, "על האדם לגלות לפני ה' את כל לבו במילים פשוטות וברורות, בלי כל ערמה והתחכמות, כמו בן השופך לבו לפני אביו. בגישה כזו הדברים הם טבעיים, אמתיים ונרגשים יותר, והשפעתם מרובה. בדרך זו ראה רבי ישראל מאיר את האמצעי הטוב ביותר לתיקון עצמי".
כדי לצאת מדי ספק, מדגיש החפץ חיים, שאין המדובר בתפילת שמונה עשרה, העשויה כידוע להיות גם היא "מלומדה", אלא דווקא בשיחה ותפילה אישית שלא בזמן שמונה עשרה.
ואלו דבריו: "כל הצרות הבאות עלינו שאיננו ניצלים מהן המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהם, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקדוש ברוך הוא, בודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם. ולא יסתפק האדם במה שמתפלל השמונה עשרה שלוש פעמים בכל יום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא" (ליקוטי אמרים ל'חפץ חיים' פרק י עמ' מז).
וכן כתב בעל ספר 'חרדים' בסופו: "סגולה קלה לרפואת הנפש היא ההתבודדות, כי לעתות רצון יפרוש עצמו למקום מיוחד, שלא יראוהו בני אדם, וישא עיניו למרום אל מלך יחיד, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. וכאשר הוא יבוא לשים פניו אל אלוקיו, כן הוא יתברך ישיב אליו".
ומסיים שם ספר החרדים את דבריו: "כך שמעתי מפי מורי ורבי החסיד הקדוש רבי יוסף סאגיס ז"ל וכך היה הוא עושה. וכן מצאתי לרבי יצחק דמן עכו שכמה חסידים היו עושים כן בימיו ודוק ותשכח כן בדברי רמב"ם ורמב"ן וחובת הלבבות והרב רבי יונה ז"ל".
ה' יזכנו ללכת באורחות צדיקים, להתקרב לבוראנו ולעבודתו באמת, לפתוח את פינו בתפילה אישית, להכיר את רצון נשמתנו, להזדהות אתו, לרצות באמת רק את ה' וקרבתו, ולהתרפא מחולי ה"מלומדה".