שאלה
אני בעל תשובה זה כארבע עשרה שנה. מיום שנכנסתי לעולם הישיבות, אני לומד, ברוך ה', אבל היום, כשאני מסתכל על מהלך חיי מאז התשובה, נדמה לי שעשו שגיאה בחינוך שלי כשומר מצוות - ואני חושב שעושים אותה גם לאחרים.
למדתי, שהעיקר הוא תורה וחוץ מזה, שום דבר בעולם אינו חשוב. אני מאמין שזה נכון, אבל הבעיה היא שאמרו לי והכניסו ללבי השכם והערב, שרק אם אהיה גדול בתורה יהיה לי ערך אמתי.
תכל'ס, אחרי שנים רבות בישיבה - גדול בתורה אני לא. נכון שאני יודע לפתוח גמרא, אבל אני רחוק מלהיות גדול הדור. בביתי יש כבר ברוך ה' שמונה ילדים שיהיו בריאים ואנו מתפרנסים פשוטו כמשמעו מלחם צר ומים לחץ. מקצוע אין לי כי לא למדתי וכי אמרו לי שלעבוד זה כמעט עברה (הרי העיקר הוא התורה) ואני נמצא בין הפטיש לסדן. האם המצב שבו אני נתון הוא האידיאל של בן תורה? האם באמת שגו באופן חינוכי או שאכן, כפי שנדמה לי, אני סתם 'לא יוצלח', ואילו הייתי משקיע יותר הייתי זוכה לגדול בתורה.
הכותב בלב שבור,
שלמה כץ
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
בראשית הדברים אעלה את עניין המרירות העולה מתוך דבריך. גם אני בעל תשובה וגם לי היו ועדיין יש טענות מטענות שונות אל העולם החרדי. חלקן נדמות לי מוצדקות וחלקן מן הסתם מוטעות. וכאן אני רוצה לשתף אותך בהבנה שזכיתי לה רק בשנים האחרונות ממש. אם נתבטא בלשון בוטה, ייאמרו הדברים כך: לא חייבים לנו שום דבר! סוף סוף, אותם יקרים מן העולם החרדי שנרתמו למשימה הלא קלה להקים לנו ישיבות, לדאוג לצרכינו בגשמיות וברוחניות ולהבין לרוחנו - נטלו על עצמם נטל לא פשוט ולא קל, שבמידה רבה הוא כרוך במסירות נפש ממש. נכון - בתהליך הזה - מדרך הטבע - נעשו שגיאות ועדיין נעשות, חלקן אולי אפילו הרות גורל לפלוני או לאלמוני, אבל אני יודע לגבי עצמי, שהיו תקופות שקצת איבדתי את הפרופורציות לגבי שגיאות אלה. כיום, במבט בוגר יותר, אני מבין שאילו הייתי במקומם, מן הסתם הייתי עושה את אותן שגיאות או שגיאות דומות להן.
אני מתחיל להבין, שהציפיות שלי ממי שקירב אותי ודאג לי, שירד לסוף דעתי וצרכיי וייתן לי בדיוק את מה שאני זקוק לו - היו ציפיות מוגזמות. לא רק שאני חושב שאין מה לבוא בטענה לאיש, גם מצווה מן התורה היא ("בצדק תשפוט עמיתך") לדון את הזולת לכף זכות. מי שדאג לנו במסירות בתחילת הדרך ובהמשכה, בוודאי ראוי שנלמד עליו זכות, שכוונתו הייתה לשם שמים, ואם שגה - בוודאי עשה זאת מחוסר תשומת לב, ולא חלילה מתוך כוונה להרע.
ולעצם הנושא שהעלית. אני חושב שיש שני צדדים שונים להתבונן בו. צד אחד הוא הצד האידיאלי והרצוי והצד האחר הוא הצד שאינו אידיאלי, אך הוא בא מכורח המציאות. הצד האידיאלי הוא אכן כדברי חכמינו ז"ל מפורשות: "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון וכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון" (אבות ב ב). ולא זו בלבד, כי אם הרמב"ם בפירוש המשניות כותב: "סופו שהוא מלסטם את הבריות"! וכן ידועים דברי חכמינו ז"ל: "אם אין קמח אין תורה" (אבות ג יז), והרחבת הדברים מובאת ברמב"ם: "דרך בעלי דעה שיקבע לו מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואחר-כך יקנה בית דירה ואחר-כך ישא אשה" (דעות ה). וכן כתב: "כל המשיב על לבו שיעסוק בתורה ולא עשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את ה' וביזה את התורה, כיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו" (הלכות תלמוד תורה ג י), וכן: "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומידת חסידים ראשונים היא ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא" (שם יא).
"ואספת דגנך" הווה אומר - מעמד הפרנסה שיהיה לאדם מיסודות הדת הוא, ובלי זה - ספק רב היאך יעלה לימודו בידו. וכן מובא בגמרא: "תנו רבנן, 'ואספת דגנך' - מה תלמוד לומר? [מה בא ללמדנו פסוק זה? וביארו] לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה'. יכול [יהיה פירוש] הדברים ככתבן? תלמוד לומר [על כן באה תורה ואומרת] 'ואספת דגנך' [כלומר בזה היא מורה] תנהוג בהם מנהג דרך ארץ. [כל אלו] דברי רבי ישמעאל [ואילו] רשב"י [חולק עליו ו] אומר: אפשר? [הייתכן] קודם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה [שהרי המלאכה מרובה ואם כן] תורתו - אימתי נעשית? [מתי יספיק ללמוד תורה?] אלא [זוהי הדרך הנכונה] - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' - ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן [וזהו ביאור הפסוק שהובא לעיל] שנאמר 'ואספת דגנך' ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם [שצריכים הם בעוונותיהם לעבוד אחרים] שנאמר 'ועבדת את אויבך'.
[מסכמת הגמרא - עם מי אפוא הצדק בהבנת הדברים?] אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל [שעסקו בתורה ומלאכה גם יחד] ועלתה בידם [והתקיימו תורתם ומלאכתם, ואילו אחרים] עשו כרשב"י [שעסקו בתורה בלבד] ולא עלתה בידם [לא תורתם ולא פרנסתם]. אמר להם רבא לרבנן: במטותא מנייכו [בבקשה מכם] ביומי ניסן וביומי תשרי [שהם ימים שבהם עיקר העבודה החקלאית] לא תיתו לבי מדרשא [אל תבואו לבית המדרש - כי אם עסקו בפרנסתכם], דלא תיטרדו במזונייכו כולי שתא [כדי שלא תצטרכו להיות טרודים בפרנסתכם כל השנה]" (מסכת ברכות לה).
עד כאן דברי הגמרא, ואם כן, זהו תיאור המצב האידיאלי: "טוב תלמוד תורה עם דרך ארץ".
אמנם, מאז שיצאנו לגלות הארוכה והמרה התרחקנו מרחק רב מן המצב האידיאלי, ולאחר השואה הנוראה שניתכה על ראש עמנו, על אחת כמה וכמה. עולם התורה המפואר שבנו גדולי ישראל קרס והתפורר לאבק דק, עם כל המבנה הקהילתי שנחרב. שבורים ורצוצים בגוף ובנפש נאספו אט אט השרידים המוכים וניסו לבנות את עולמם מחדש, ובניין זה ודאי שהיה כרוך בריפוי ארוך של פצעי האימה והדם. הניצולים מן השואה הנוראה נאלצו להתמודד לאחר מכן עם שואה חדשה, יש אומרים גדולה מקודמתה. תקופת ההשכלה האירופית זרעה זרעי כפירה בלבבות ועתה החלו לצמוח פרותיהם הבאושים. החילוניות ופריקת עול מלכות שמים פשו בעם כאש בקוצים.
גם בלב השרידים היראים לדבר ה' נגע המוות הזה. בניין המולדת החדשה ותנועות המרי וההתקוממות משכו את לב הכול. התורה הושלכה בקרן זווית, עוד מעט ותישכח חלילה מלב. לרומם את קרן התורה, להגדילה ולהאדירה, זו הייתה מטרתם העיקרית של גדולי הדור בתקופה קשה זו. בעמל מפרך ובמסירות אין קץ שבו ובנו ישיבות קדושות שאספו אל תוכן את קומץ מבקשי ה' ועל דגלם חרתו לאמור: "אין לנו שיור רק התורה הזאת"!
כי אמנם "אם אין קמח אין תורה", אך גם את הצד השני טרחו חכמינו ז"ל להדגיש, ולרבים אין הוא מובן כל צרכו: "אם אין תורה אין קמח"! וביאר הברטנורא שם: "מה תועיל לו הקמח שבידו הואיל ואין בו תורה. נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב"!!!
הרי שבניין מולדת ושיקום הכלכלה, "להסתדר בחיים" ושלא יחסר כול - אם אין תורה "נוח לו שהיה מת ברעב"!
כמעט אפשר לומר שנבואה יש כאן, הבאה לומר, שמוטב ליפול קרבן לרעב מלהיות חסר תורה בארץ אשר "לא תחסר כל בה"...
צורך השעה היה לדבר רק על מעלת התורה ולאסוף אל תוך הישיבות כל מי שבשם ישראל יכונה. על פרנסה לא היה צורך לדבר יותר מדי - דיברו על זה ועסקו בזה ממילא.
היום, שנים אחרי כן, זכתה התורה, ושוב עלה קרנה. בתי המדרש מלאים מפה אל פה וגם רבים מן הרחוקים מאורה זוכים ויושבים על ספסליה.
והנה כאן שבה וצצה לה בעיה חדשה-ישנה. "אם אין קמח אין תורה". נכון, לא כל אחד מתאים לחבוש את ספסלי בית המדרש כל ימיו; נכון, מן הראוי שאדם יפרנס בכבוד את בני ביתו ואז יהיה קיום גם לתורתו; נכון, כדי להתפרנס צריך גם מקצוע ועיסוק ראוי, ולפעמים מורי הדרך שלנו אינם מתווים כיוון ברור בבעיה זו, ומכאן נולדות טרוניות (מוצדקות) כשלך.
אבל מכאן ועד להטיח בפני מורינו האשמות של חינוך שגוי בשורשו - המרחק רב מאוד.
התורה ולימודה היו ותמיד יהיו עיקר עניינו ולבו של עם ישראל בכלל, ושל כל יהודי בפרט.
פרנסה הייתה ותהיה כורח המציאות בלבד ולא עניין עיקרי בחיים, וכלשון חכמינו ז"ל: "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי". וחשוב שלא לשכוח מה עיקר ומה טפל.
אכן, צריך לשוב ולתת יותר את הדעת על חינוך והכשרה מקצועית, והיום יותר מאי פעם חושבים ועוסקים בזה באופן רציני.
ועוד, על שאלתך הנוספת: אין חובה שתהיה 'גדול בתורה', לא זהו המבחן לערכך כיהודי. אבל לעסוק בתורה כפי יכולתך וכפי כישוריך, בוודאי אתה נדרש, כמו כל יהודי ויהודי. אין 'עברה לעבוד' כלשונך, אבל עבודה איננה מצווה או אידיאל, אלא כורח המציאות.