שאלה
...בשו"ע חו"מ סימן יב סעיף ב מצינו שפסק השו"ע שאין לדיין להציע פשרה אחר גמר דין דהיינו אחר שיפסוק איש פלוני חייב איש פלוני זכאי (כדעת רשי במחלוקתו עם התוספות בסנהדרין דף לא:) וכתבו שאחר גמר דין אסור לבצוע וכתב התוס' דהיכא דאיכא חיוב שבועה שרי לבצוע.וניסתפקתי אם כוונתו דשרי לבצוע לסברת התוס' שהביא את הרבותא דשבועה אפ' אחר שדיקדק בדין שאע"פ שבסתמא א"א לדיין להציע פשרה אע"פכ כיוון דאיכא חיוב שבועה שרי לבצוע,או שמא כוונתו אפ' אחר שפסק הדין (כדעת רש"י) אסור לבצוע אעפ"כ בחיוב שבועה שרי לבצוע.מסתברא כצד ראשון משום שקצת קשה לומר שתוס' כתב שתי רבותות לשיטתו.שמעיקרא סבר שאחר דיקדוק הדין לא בוצעים וכתב רבותא שבשבועה אפ' אחר דיקדוק הדין אבל לאחר הפסיקה אף בשבועה לא בוצעים,ויש סברא שתוס' לא פליג ואף בשבועה כיוון שחמורה אז אף אחר פס"ד בוצעים? מסתברא לי כסברא בתרא אך הייתי רוצה לשמוע דעת תורתכם כי העניין שרוי במחלוקת שלי ושל רבי.וכן מה הדין בחיוב שבועה ושארי חיובים היכא שאמר הדיין צא תן לו לדעת רשי ותוס. בתודה
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום רב.
לפי הבנתי את הסוגיה תוס' בסנהדרין ו' ע"ב כתב את זה גם לדעת רש"י מכיון שעד שלא נשבע זה לא פסק דין ובנוסף יש עונש השבועה עדיך לעשות פשרה מאשר להישבע.
ר' בב"ח ד"ה "אם יש שבועה בינהם" שהביא מחלוקת שהטור סבר שהתוס' כתב זאת אף לפירוש רש"י אבל בהגהות אשר"י מבואר שלא כתבו כך התוס'ק אלא לפירושם.
מדברי השו"ע שפסק כרש"י והביא את דין השבועה משמע שהבין כדעת הטור.
בברכה,
צבי קוסטינר.