היחס לעניים ולתופעת הקבצנות

שלום לך!
מצות הצדקה, מצווה חשובה היא עד מאוד. "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה שהצדקה סימן צדיק לזרע אברהם אבינו" (רמב"ם, הלכות מתנות עניים פ"י, א).
הצדקה מאז ומעולם ייחדה את עם ישראל משאר העמים. הדאגה לזולת ומידת הנתינה הן אלה ששמרו על אומתנו לכל אורך הדורות בתור אומה מאוחדת וחזקה. אל לנו לוותר על מצוה גדולה שכזו.
את מעלה שאלה חשובה שיש לתת עליה את הדעת.
הרמב"ם בהלכות מתנות עניים ז,א פוסק: "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת". שני עניינים מציין הרמב"ם. המצוה היא כפי הראוי לעני בכדי שימלא חסרונו. מצווה להשיבו למצב בו היה קודם שהעני. אך על זה מוסיף הרמב"ם 'רק אם היתה יד הנותן משגת'. כלומר, רק כפי הישג ידו של הנותן, לא הוטל עליו לכלות ממונו בדבר. ונתנו לכך חכמים שיעור עשירית מהכנסתו או חמישית לעין טובה יותר.
ביחס לעני המחזר על הפתחים, שעובר מאדם לאדם ומבקש כסף אין נותנים לו מתנה מרובה אלא מועטת, משום שהוא בודאי ירויח הרבה יותר בשיטה זו. על כן ראוי ליתן סכום קטן של מס' אגורות (שווי של תאנה, כ - 20 אג' ) ולא ישיב פניו ריקם, "ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול". ודאי שאין מצוה לפרנס רמאים ואין לנתינה זו שום ערך. אדרבה, מובא בגמ' שכאשר הקב"ה כועם על בני אדם מכשילם באנשים שאינם מהוגנים בשעה שעושין צדקה, כדי שלא יקבלו שכר על נתינתם.
הרב אבינר בספרו "באהבה ואמונה" ח"ב, 'מקבצי נדבות', מביא בשם 'פוסקי הדור' , שכל מקבץ נדבות כיום שאין לו תעודה/אישור הוא בחזקת רמאי עד שיוכח להיפך. בדיקה בדבר נעשית ע"י בי"ד או הרבנות המקומית והן מנפיקות אישור. הרב חיים דוד הלוי ב"עשה לך רב" ח"ט, פוסק ש"בזמננו ישנם עניים שאינם מסתפקים במועט...ומכתב שבידם מרב או מרופא מסייע לתביעתם, ורבו המתפרצים ואין אנוכי בטוח שניתן לסמוך על כל המלצה. ועל כל פנים כיון שנכנס בגדר פושט יד אין חייב לתת לו יותר ממתנה מועטת ".
קיימת, אם כן, סכנה שבעקבות ריבוי הרמאים יפסידו העניים האמיתיים שאינם טורחים להשיג אישור לדחקם. ועל כן לא יהא אדם פוטר עצמו במחשבה שכל קבצן הינו רמאי עד שיוודע הדבר בבירור, והדבר נתון למחשבה ושיקול דעת.
למעשה, עני שהוכיח דחקו ומראה אישור, מוטל על הציבור לפרנסו עד לכדי צרכו. וכל אחד יתן לו כפי שידו משגת, בהתאם לשיעורים שהזכרנו לעיל. עני שלא מגיע עם אישורים "מחזר על הפתחים", יתנו לו מעט, הכל לפי ראות ורוחב לב הנותן.
כך שמצד אחד ניתֵן ומאידך לא נתרושש לחלוטין. ובכל זאת 'בואו נחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאים בכל יום בהמנענו מלתת צדקה לענים אמיתיים בגללם' (ע"פ הגמ' בכתובות ס"ח ע"א ).
אולם, כפי שפתחנו, מוטב להרבות בצדקה המקרבת את הגאולה ודוחה גזירות קשות, ואף הובטחנו בה שאין אדם מעני ממנה ושם דבר רע או היזק מתגלגל על ידה. וכל המרחם על העניים הקב"ה מרחם עליו והיא מעשרת את הנותנה ואסור לנסות את הקב"ה בשום נושא, מלבד התחום הזה – "עשר בדביל שתתעשר" (שו"ע יו"ד סי' רמ"ז).

הרבה הצלחה וכל טוב
אבנר, חברים מקשיבים